פוסטים כאלה מפריעים לי להדחיק בניחותא... ברצינות: אנחנו מאד מאד משתדלים שהילדות לא יהיו חלק מהעזרה שלי ואני מקפיד לא להיעזר בהן. לעיתים אני הולך עם הגדולה לסרט: אישתי שמה אותנו בקולנוע - ממש במושב באולם. זה לא ממש ללכת לבד אבל יותר טוב מכלום. אני יכול לשבת על ספסל בגן שעשועים. שוב - יותר טוב מכלום. יש המון משחקי קופסא או מחשב. אנחנו הולכים לים: מושיבים את אבא על שמיכה ושוב אפשר לשחק בחול וכאלה. חוף הנכים בראשון בדר'כ. לא נוסעים לאילת. חו'ל היינו לפני שנה. זאת הפקת ענק לנסוע לחו'ל... אני לא יכול לשחק כדורגל, אבל כן יכול דברים אחרים. אני חושב שההתמודדות עם המחלה דווקא מראה חוזק וכוח וכן תורמת להרגשת ה'יכול' של הילד. זה עניין של בחירה אם לדבר על 'לא' או לדבר על 'כן'. זה נכון שקשה. מאד קשה. אבל אם מסתכלים נקודתית אז אתמול בערב שתיתי כוס תה עם אישתי, שוחחנו על היום שעבר. נהניתי. ושלשום עזרתי לביתי בשיעורים. ויום לפני שיחקתי בבובות עם הבת היותר צעירה. ולרגע בכל הארועים הללו לא הייתה נכות או ביטוח לאומי
רונן חן
המשך: רק אישתי, הילדות ואני. מסכנים, עצובים, קשה לנו, נלחמים כל הזמן, אבל יש שעה (או יותר) שאנחנו בני אדם. ולדעתי זה הרבה יותר ממה שקורה בהרבה משפחות אחרות!