חרף התרופות

או שמא, עקב.

ערב, ערב 

נועץ בליבי חרב.

מבט אל נרות הנשמה

משתהה על החלב

הכל מסתיים לו

ערב, ערב.

יומיום.

מושך אוויר אחרון

בועט את השמיכה מהגחון

לא הייתי קם, אחרת.

טורק את הדלת 

זו שמובילה דרומה

ונעלמת

.

כבר ראיתי די.

לא מתכוון לחזור אחורה;

זו אופציה נבערת.

אך בהמשך מוצעת עסקה משונה

לא תהיה שום מחווה, זולת תנועה מגונה. 

עשה ואל תעשה 

השכם וערב

השכם וערב

נסה כמה שתרצה

לא תצא מזה ילד

ואם תפצה פה

או שתסגיר בפלבול עיניים

• שאלוהים ישמור אותך מגלגלי השיניים.

לילה, לילה

גלימה שלא הוזמנה

מגיעה לכסות.

אני נלחם

אני נלחם!

כל פעם יותר. 

(לפעמים קצת פחות)

אני לאחרונה מרגישה מאוד נעולה ומציק לי הרבה בתוך תוכי אני נגיד רוצה לבכות ולא מצליחה רוצה לפרוק ונורא קשה לי אני בקושי מבינה מה קורה לי ומה מציק לי ולאחרונה זה מגיע לכאבים פיזים אני מריגשה כבר לא טוב אני חייבת עזרה יש למשהו רעיון?

היי, מישהו מכיר קבוצות תמיכה שנפגשות באופן סדיר למתמודדים עם חרדה ודכאון? מקום שיכול להוות משענת משותפת וסביבה של אנשים שמבינים מצב דומה? רצוי אזור מודיעין והסביבה. תודה 🙏

האם מישהו מכיר מטפלת או עובדת סוציאלית שממש מכירה טוב בביטוח לאומי ויודעת להתנהל מולם ואפשר להתייעץ איתה?  

 מאזור המרכז או השרון יהיה נחמד אבל לא חייב. 

למה זה כל פעם קורה לי?

למה זה כל פעם קורה לי, שאני מוותר לעצמי, שאני שוכח את הסיבה לחיות, שאני נשאב שעות לטלפון ומכחיש משימות.

למה זה כל פעם קורה לי, שאני שוכח לאהוב, לתת אהבה ולקבל. שאני לא נוכח, אני מתנדף, כאילו מתאדה. מרגיש שמתעופף אל האוויר, שאולי ככה אני מעדיף.

למה זה כל פעם קורה לי, ומה כבר נותר לעשות? הייתי אצל מלא מטפלים, זה בעיקר לוקח כסף, וחפירה לבעיות. אני על תרופה נגד דיכאון כמה שנים ומרגיש כבר שאולי פשוט איבדתי את הטעם לחיים. שאולי זה מטשטש, מעוור, אולי זו הדרך שלי לא להתמודד כל בוקר עם הרגשת חוסר משמעות לחיים, אבל מצד שני אני גם כבר יותר מוותר על לחפש משמעות, כי עם התרופה אני יכול לתפקד אז למה לחפש מעבר? ואז זה שוב מכה בי, החוסר חשק, ההרגשה שגם אם אצא מהמיטה ואשב על משימות לא יודע אם ארגיש איזה ריגוש, ואפילו כנראה שלא. שאפילו שזה לא תקין להישאר במיטה כל הזמן, גם אם אקום ואעשה דברים ואהיה פרודוקטיבי, מי אמר שזה ישפר את ההרגשה בסופו של דבר?

אני מכיר כבר את כל המנטרות של הכלה וכו', אבל אני מרגיש פתטי, כמו נמושה. בסופו של יום אני רוצה להצליח במה שאני עושה, להצליח בלימודים, להשיג ציונים טובים, אבל אני כל פעם מוותר לעצמי מחדש, כאילו בורח מהמציאות אפילו מבלי לחשוב על זה יותר מדי, פשוט גולל ברשתות, או מדפדף בטינדר בשביל הריגוש הקטן שאולי יהיה.

אני מנסה לפקוח את עיניי, למציאות, יש לי את המציאות שאני רוצה, לומד דברים בחלקם מעניינים, ובעיקר מאתגרים כמו שרציתי ולא מתבזבז בעבודה מזדמנת, אבל לא מצליח כאילו לראות את המציאות הזאת, להרגיש אותה, להרגיש את הסיפוק של מה שבחרתי לעשות.

זה כבר ככה מהצבא וכנראה זה מנגנון שפיתחתי כשהיה לי רע שם, אבל לא הצלחתי עוד להתגבר עליו, לא משנה אצל כמה פסיכולוגים הייתי, מסוגים שונים, במשך תקופות ארוכות כל פעם.

אולי לרדת מהתרופה תעזור, ואולי גם פסיכולוגית חדשה, אבל בסוף מרגיש לי שזה עניין של אמונה. וכבר אין לי. אין לי כוח, ורק עברתי רבע מחיי.

תודה על ההקשבה, נחמד לשתף.

למה זה כל כך קשה למצוא אנשים מבלי שישפטו אותך או לנסות לדבר עם ההורים שלך ושינסו להבין אותך נמאס לי להרגיש רגשות של אחרים גם אני רוצה להרגיש להתאהב כל יום לקבל על הראש " את קנאית " וכל כך הרבה מילות גנאי זה גורם לי להרגיש חרא שאני לא כזאת אין לי עם מי לדבר בכלל נשבר לי מהכדורים שאני לוקחת הפסיכיאטר שאני מדברת איתו לא עוזר זה מתיש

אחרי הרבה זמן שלא הייתי פה חזרתי..

אני לוקחת תרופות. בהתחלה לקחתי ציפרלקס. עכשיו אני לוקחת אסטו 15. 

לאחרונה חשבתי על זה בשא לי להפסיק עם התרופות. אבל אז בפסח האחרון כשדילגתי על הכדורים כל החג התופעות לוואי הלחיצו אותי...

במקביל התחלתי לצאת לשידוכים. והכרתי מישהו כביכול הבן אדם המושלם. אבל כששיתפתי אותו במצבי והעובדה שאני לוקחת תרופות מהפסיכיאטר הוא לא אהב את הרעיון הוא רצה שאני אעבור למשהו טבעי ואז עלתה לי המחשבה שאני מתמודדת עם זה כבר חמש שנים לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למצב יציב למה שאני אשנה את זה בשבילו אף אחד לא מבטיח לי שהסיפור הזה יגיע בסופו של דבר לחתונה...

היי לכולן ולכולם - זאת הזמנה חמימה ממני,

מתחילה בלספר קצת על עצמי:

אני בת 65 מחיפה. ובתוכי נעה מגיל 3 עד גיל 90 (תלוי מצב רוח(:

אני אשה נעימה בדרך כלל, כשאני בטוב אני אוהבת לשיר ולנגן, לשוחח שיחות עומק, להקשיב מכל הלב ולשתף ולהיות זו בשביל זו, לשחות בבריכה, לשכב על הדשא, ללכת לגינה הקהילתית, לטייל על חוף הים, לשחק משחקים שטותיים, לספר בדיחות דביליות (יש לי סטוק קטן) לבשל ביחד, לאכול ביחד, ללכת לסרט טוב בסינמטק, לשבת בבית קפה ועוד ועוד. אוהבת לעזור ולתמוך כשיש לי כוחות. קצת מתנדבת. עוסקת בתחום שהוא ממחוזות הרוח והרגש.

אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת הרבה שנים, לוקחת אחריות, עובדת על עצמי ומטפלת בעצמי, הייתי כבר במצב לא רע עד המלחמה האחרונה ובמיוחד החודשים האחרונים שלקחו אותי לאחור. אין לי משפחה, אין לי קהילה שאני משתייכת אליה, יש לי כמה חברים טובים אבל זה לא מספיק, בטח לא בימים אלה, שאני מתמודדת עם התקפי חרדה ומלא רגעים קשים.

בחודשים האחרונים היה פה מאוד מאוד קשה (בחיפה) והטילים תפסו אותי בחוץ והיה גהינום בקיצור. (שעשה לי הרבה פלשבקים לעבר)

אני נאבקת עכשיו על להתאושש, ו...

זאת ההזמנה שלי:

אשמח מאוד להכיר אנשים מתקשרים, רגישים, אמפטיים, אכפתיים... אנשים שאולי קשה להם ורוצים להתרומם ביחד.. לקשרים של תמיכה הדדית, להכיר לאט לאט וליצור ביחדנס, אולי לקשר של אחד על אחד.. אולי להקים איזו קבוצת תמיכה קטנה של כמה אנשים (מיקום בארץ לא ממש עקרוני לי. אם זה יהיה מהאיזור שלי זה יהיה נפלא, אבל תמיד יש טלפון וזום, ואם זה לא בקצוות של הארץ תמיד יש רכבת ואפשר גם להיפגש). אנשים שרוצים לקבל ולתת.

הסיסמה שלי בימים אלה:

"שבור זה לא מקולקל".

~~~~~

אשמח לחזור באישי למי שיכתבו לי כאן בתגובות.

מקווה לשמוע מכןם, ומזמינה לכתוב לי.

להת,