הטרשת יוצרת הגבלה בגוף, האטה, שיתוק, היעצרות עייפות ,
שוב אני חוזרת למקום בו אני מנסה לראות מה בהתנהגות ובדפוסים שלי מה באמונות שלי - חסר גבול, היכן אני לא עוצרת , היכן אני נוטשת את עצמי ואת גבולותיי ונסחפת למצבים לא לי.מצאתי שלפני התובנה הזו אורך חיי נוהל בחוסר גבולות מתמיד ואפילו לא ידעתי על כך, עד שנאלצתי להיעצר ולהתבונן.
כשאני מוותרת על הגבול מתוך ויתור ולאחר מכן מרגישה תסכול ומתחילה להילחם שוב על לשים את הגבול - כאן בתוך הדינימיקה הזו מתרחשת הטרשת ,בתוך המאבק הזה בין לוותר על גבולותיי או לעמוד עליהן ולשמור עלי.
הרבה אנשים שחולים בטרשת גם ללא מודעות  לנושא הגבולות חיים במשא ומתן מתמיד בין ויתור על הגבול למלחמה להשיבו.
הבנתי אבל לא תמיד אני מצליחה ליישם...שאם לא אוותר על הגבול מלכתחילה לא אצטרך להילחם עליו מאוחר יותר כדי להשיבו ובכך אני נמנעת מלחיות בתוך המלחמה הזו.

לוותר על המלחמות זו ההצעה הטובה שלי לעצמי היום ולהימנע מקונפליקטים בלתי פוסקים שלא נותנים מנוח.
בנוסף לכך מומלץ לא להתערב בצורה עמוקה מאוד "בסרטים" של אחרים
יש אפשרות להיות צופה מהצד ולתמוך אם צריך אבל לא להתבולל במצבים של חיים של אחרים כי שוב זה אובדן של גבול.
גם עודף גבולות  ותקיעות בהתנהגותינו לדעתי זה צד אחר של אותו המטבע.
בקיצור המלצה חמה לחבריי הקוראים למצוא את שביל הביניים בין הגבול לחוסר הגבול בין התבוללות בתוך משהו אחר שלא שייך לכם.
וכמה שפחות דרמה - טרשת נפוצה מתעוררת לחיים במצבי דרמה, היא באה לאחר מכן לביקור וגובה את המחיר.