עצמות חלודות

חדש וטוב (?)

22/08/14 23:35

1500 צפיות

הראש שלי עמוס במליון דברים והם הרבה מכל מיני כיוונים והם כולם אני או מי שנהייתי
כל חלום רע, כל צעקה, כל חלקיק מציאות או שברי תמונות הם אני או מציאות שבה הייתי.
אני מנסה להבין באיזה מן עולם אני חיה ולא כל כך מצליח לי,
חשבתי שהבנתי את רוב מה שאני צריכה להבין או לפחות מה שמעניין אותי,
ומסתבר שטעיתי ובגדול. אני לא מבינה כלום,
אף אחד לא מבין כלום אי אפשר להבין זה יותר מדי גדול.
אז צריך לרדת רמה או כמה ולנסות לסגור מעגלים יותר קטנים וגם שם אני לא מצליחה
הכל נהיה מן פלונטר ענקי עד שאיבדתי ידיים ורגליים. תרתי משמע, שוב התחלתי לפגוע בעצמי.
חתכים חתכים.. לאורך כל זרועות הידיים. כמו מתבגרת מתסוכלת ומעצבנת. רק שאני כבר לא,
לא מתבגרת. כן מתוסכלת. כן מעצבנת.

אלה היו כמה חודשים בהם ניסיתי ל"היות כמו כולם" הלכתי לעבודה,
נרשמתי למועד הלימודים הקרוב באוניברסיטה,
חזרתי להתגורר לבד בלי שתי הקרציות בורידים,
התפטרתי מהעובדת הסוציאלית המציקה,
ניסיתי לאכול לפי תפריט מתוכנן,
מילאתי את הארון בגדים חדשים,
הסתכלתי במראה בקבלה מלאה.

ומזויפת!

כן, הכל היה זיוף אחד גדול..

התפטרתי מהעבודה שאליה גם ככה בקושי הגעתי,
ביקשתי החזר על הלימודים אליהם נרשמתי,
שתי הקרציות חזרו להציק לי, אבל על הבית המרוחק עוד הצלחתי לשמור - הידד!
הורדתי חצי מהארוחות בתפריט, ונשארתי עם שתיים,מניחה שזה מספיק.
הבגדים החדשים התחלפו בסחבות הרחבות והרגילות בהן אני מתחבאת,
העו"ס התקשרה שוב, והפעם היא לא נשמעה כל כך מרוצה מהעדכונים האחרונים,
ואני מסתכלת.. מסתכלת במראה ומתמלאת תסכול, עצב, חרדה, שנאה והלקאה עצומה!

אז אני חוזרת לפגוע בעצמי,
לחתוך חתכים דקים ועמוקים בתוך הזרועות השמנות שלי,
פצעים ישנים נפתחים,
כמויות דם זורמות ודמעות זולגות על הפנים.
כל ההישנות הזו התחילה בדיוק לפני שבועיים,
אז צלצלתי למטפלת שלי, כן זו שיחסיינו
לפעמים על ON ובעיקר על OFF.
התקשרתי אליה לא כי רציתי,
גם לא כי אני צריכה,
אלא בעיקר כי אני חייבת.

והיי, חזרתי לעדכן כאן.. כי לא, אני לא באמת מספרת לה כל מה שאני מספרת כאן.
היא יודעת מי אני... ובזה זה נגמר.
וכן.. זה די עוזר לי לשפוך הכל בצורת טקסט ווירטואלי, זה עדיף מלשמור בפנים..

אז הינה אני פותחת עוד עידן חדש בחיי הקצרים, עידן שלא ברור לי עדיין מה ההשפעה שלו עליי..
אני לא לבד כאן, נכון? מישהו בטוח קורא, טוב נו אולי חצי מכל המגילות שלי.. לפחות כך אני רוצה להאמין

ו... שיהיה שבוע חדש וטוב?
שנה חדשה וטובה (עוד שבוע..אני קצת מקדימה)?
עידן חדש.. ו.. טוב?

תגובות

אפרת_זיו

23/08/14 2:36

ואם אין באמת דבר כזה "להיות כמו כולם" כי אין כולם?

כל אחד נושא את תיקו הוא

ואם את לא צריכה וגם לא יכולה להיות כמו כולם - כי את את? מה אז?

דנה אברמוביץ

23/08/14 9:11

את לא לבד כאן. מישהו קורא.

בן דויד

23/08/14 15:11

חשוב מאד לדעת לאהוב את עצמנו. כשיש הרבה עומס נפשי, אולי צריך לעשות בו סדר. אולי למיין את הבלגן ולהתרכז בדברים החשובים. לא טוב להזיק לעצמנו, צריך להשתדל לפעול לטובת עצמנו ולטובת האחרים. אני מניח שכדאי שתאכלי בעיקר הרבה ירקות, ואם אין לך סכרת גם הרבה פירות. כמו כן חשוב שתעשי פעילות גופנית טובה ומבוקרת. חפשי את הדברים שטובים בך והבליטי אותם בחברה. אז תלמדי יותר לאהוב ולהעריך את עצמך. תני כבוד לעצמך. השתדלי גם לעזור לעצמך לפני שתיעזרי באחרים, וככל שתאהבי את עצמך יקל לך לעזור לעצמך. תני לעצמך חופש לעשות מה שתרצי, מה שמיטיב אתך, ובתנאי שלא יזיק לאחרים. עשי דברים שאת אוהבת ותני אהבה לעצמך.

Not worth

23/08/14 16:20

אפרת, בכוונתי כמו כולם התכוונתי ל"מסלול החיים" הקבוע אותו כל אדם "רגיל" עובר במהלך חייו,

זה כולל, צבא, (לימודים אקדמאיים), עבודה, נישואין, ילדים וכו'... בין כל אלה אנשים מוצאים את הזמן לצאת ולבלות, לטוס לחו"ל, לנהל שגרת חיים שכוללת עבודה, חוגים, קניות.. את יודעת.. רגיל.. אצלי כל מסלול החיים לא היה ממש כמו כולם, גם שגרת חיי היא שגרה חולה, שגרת גיהנום..

להיות אני... זו אמירה די קשה.. בייחוד לאחרים, קשה להם לקבל את ה"אני האחר" שנגזר עליי להיות, אם יש משהו שאני לא מסכימה איתו כשהמרצה מדבר עליו בכיתה, אז אני קמה ואומרת.. זה חריג, מי אני שאקום ואעשה אחרת? אנשים אף פעם לא מקבלים את זה, לצערי גם לא הקרובים ביותר.. עזבי, סיבכתי אותך.. מצטערת.. תודה בכלל שהתייחסת למה שכתבתי.. תודה

נוני- יה

23/08/14 20:49

הי קראתי, גם קראתי ושוב קראתי. מילותייך נגעו בי עמוק , בלי קשר לכך שכנראה אנו מתמודדות עם עניינים שונים לגמרי. כה רציתי להגיב שהלכתי לחפש את סיסמת הכניסה שלי שהרבה זמן לא נעזרתי בה . מנסה למצוא את המילים אלייך, שלא תהיינה סתם קלישאות . לפעמים קלישאות, יש בהן מהאמת. ובכל זאת. הלקאה עצמית, היא "הרגל" עצוב ומאמלל. מכירה אותה , היא "חברה" שלי הרבה שנים. אני הרבה מעל גיל 40,50. באמת אין לי פתרונות. יכולה רק לשתף אותך, שבעשור האחרון בחיי, אני נעזרת בהרבה דרכים, חלקן פסיכולוגיות ובעיקר באלו הרוחניות. שם מצאתי התחלה של תשובות ושל כח, איך אוכל לא להתקע על אותה נעימה ישנה נושנה... עדיין אני מתאמנת כל יום מחדש בזה.... מחבקת אותך מרחוק . מאחלת שתימצא לך הדרך . ושוב נאמר. כל אחד מאיתנו בא לכאן, יחיד ומיוחד מאין כמותו. האתגר של לאהוב את עצמנו ,הוא לחלק מאיתנו, משימה לכל החיים.