זה מציף,כמו מעיין גואש זה מציף אותך...יש לך סערה של הוריקנים וסופות  חול וגאות ושפל בפנים... את מתמלאת  באוכל אבל מרגישה מתמלאת בעצמך. פתאום את מרגישה התווצרות של עולם פנימי, מגוון ועשיר כאבות המזון.. האם זו אשליה? האם זה עוד דיבור חסר תוכן בשביל להרשים ולהיראות חזקה? האופטימיות הזו לא אופיינית לך .. את מדברת והמילים יוצאות ממך בשטף.. את כאילו קצת מקיאה אותן החוצה, למרבה האירוניה...את תמיד מקיאה ומתמלאת ומטהרת אבל איכשהו נשארת ריקה. אבל את מרגישה מלאה בעצמך עכשיו. האם זו עוד דרך לקרב אלייך או להתקרב לעצמך ? האם זה אמיתי, האם את מתחילה לחשוב מחשבות של חוף  מבטחים? וכל אותם רגעים שאת נופלת ובוכה.. בוכה על מר גורלך ועל הפיספוס שמנקר לך בחיים.. על הזוגיות שאיבדת, הלימודים שהתפספסו, הכישרונות שלך ששמת בצד והכרחת את עצמך להכחיש.. ההפחתה העצמית המטורפת שהביאה אותך להפחתה גופנית ורצון להיעלם... שבכלל הדבר שהכי רצית בעולם הוא להיראות. שיראו אותך.  את כולך, את כל המפה המטרופולוגית שבך על כל משקעייה. את הטוב שבך את היופי האמיתי שהוא לא בבחוץ... פנים וחוץ... דיאלוג אמביוולנטי.. אקלים סוער.. ריקוד כזה של העמדת פנים מול קיפאון של אמת... איפה את נמצאת? במה את מתמקדת? החיים שלך מרגישים כמו מופע בלט. לפעמים רוקדת -אצילה, עדינה, מרחפת בסוג של הצגה והופעה מרשימה..  ורבים הרגעים שאת יושבת לבד מאחורי הקלעים וכואבת על השרירים השחוקים ועל הקושי להתרומם חזרה...נמאס לך להיות רקדנית. גם ככה אין לך את הגוף בשביל זה.