כל כך הרבה קורה וקרה לי בחיים בתקופה שלא עידכנתי פה. סך הכול אני חיה את החיים הכי מלאים ומתפקדים מזה שנים, באופן מפתיע יד ביד עם התדרדרות מאוד קשה.. הגעתי למצב בו אני שמה את תהליך השינוי הנפשי לפניי הטיפול בסימפטומים. ואני ממש מרגישה משתנה, משתפרת, מ...

בכנות? המצב על הפנים עם האוכל. בקושי אוכלת, וכשאוכלת מקפידה להקיא את הכול עד הפירור האחרון. יורדת במשקל, באופן מתמיד, אוהבת את זה, בכנות. זה מרגיש לי שווה את כל הסבל. אבל היום, אחריי טיפול טוב, הרגשתי שמגיעה לי ארוחה אחת טובה שתישאר בגופי. אז אכלתי. ...

אז במקביל לזה ש- המשקל יורד, הקו אדום מתקרב, דיבורים על אישפוז, הקאות צומות דיכאון מה לא.. עדיין כשאני מספרת לך שהמחלה היא לא העבר שלי כפי שדאגתי לציין בדייט הראשון, שאני בעצם חולה יותר מאי פעם, אתה רק אומר לי- ״אבל את כלכך יפה ונשית וסקסית ולא יכולת...

אני מגעילה. אני שמנה. אני דוחה. אני טיפשה. אני מופקרת. אני שקרנית. אני כל מה שרע בעולם הזה ובגלל זה אני לבד. אין לי כוחות יותר להתמודד עם מי ומה שאני. רק רוצה למות כבר.

אני עובדת, אני מבלה, אני באינטראקציות, אני מחוזרת. חיה את תל אביב במלוא מובן המילה. הולכת לים לבד ולא נשארת דקה אחת לבד. כביכול חיה את החלום שתמיד רציתי לחיות. אבל בפנים הכול רקוב... אף אחד לא יודע שלא אכלתי יומיים לפניי הים ובגלל זה הבטן שלי כלכך שט...

שוב מתמכרת מחדש לתחושת הריקנות. שוב מתרגלת מחדש לקרקורי הבטן. שוב מסתגלת לסחרחורות ולחולשות שלא הניפו את דגלן זמן ממושך. זה מרגיש לי מוכר וברור ונורמלי ככה. התחושה הזו של הבטן הריקה מרגישה לי כלכך נכונה וטבעית. ושוב כל דבר קטן שאני מכניסה אליה מרגיש ...

יום המעקב השבועי. נכנסת בדלתות המחלקה החדשה..גדולה,חדישה, מוארת, ומלאת דלתות נעולות. זו לא המחלקה שגדלתי בה. לא המחלקה שביליתי בה כמעט שנה וחצי מחיי. עם כל היופי והפאר, משהו בי אהב את המחלקה הישנה, הקטנטונת והמרופטת. הקירות המתפוררים נשאו בקרבם כל כך...

הגעתי להבנה חשובה היום. אני מדחיקה. וואחד מדחיקה. מעולם לא חשבתי שאני מהמדחיקים אבל מסתבר שאני ממש כן. מגיעה למשפחה, לחברות, לטיפול, מזיינת את השכל על עבודה ועל דימוי גוף מעוות, ועל כמה אני שמנה ושונאת את זה. וזה כלכך לא מה שבאמת כואב לי. זה כלכך לא ...