הגעתי להבנה חשובה היום. אני מדחיקה. וואחד מדחיקה. מעולם לא חשבתי שאני מהמדחיקים אבל מסתבר שאני ממש כן. מגיעה למשפחה, לחברות, לטיפול, מזיינת את השכל על עבודה ועל דימוי גוף מעוות, ועל כמה אני שמנה ושונאת את זה. וזה כלכך לא מה שבאמת כואב לי. זה כלכך לא הפצע האמיתי שמדמם לי. היום היה לי יום מעולה, הייתי במעקב דיאטטי בו הצלחתי להתאפס על הירידה במשקל והייתי אשכרה גאה ושמחה מכך, אחרי זה ביליתי יום שלם עם חברה כה יקרה, בו נהנתי מחברתה ומאכילה נטולת ייסורי מצפון, ואז זה הגיע. בלי התראה מוקדמת כל החרא שבנשמה שלי צף. כל התסכולים, הפגיעות, הפחדים, שידעתי טוב טוב להדחיק, יצאו לי בצורת בכי היסטרי והתקף חרדה שלא הניף את דגלו כבר זמן מה. ואז הבנתי, כמה אני מדחיקה. כמה לא מתמודדת עם מה שכואב לי באמת. כמה אני אני מבזבזת את הטיפול שלי על סרק. ואולי אבל ממש ממש אולי בכלל משליכה את החסימה שלי שם על האדם הלא נכון. כי אני בחרתי לא במודע להיחסם. להדחיק. להיפגע. להיאטם. שבעצם עשיתי זו בכלל כלפיי עצמי. בקיצור, רגע של תובנה אמיתית. אני כואבת אבל שמחה בו בזמן.