אם מישהו חשב להטיל ספק בהשפעה הפסיכולוגית שיש לנו על הגוף הפוסט הזה אולי ישנה את דעתו. אוגוסט בשבילי היה זוועה השנה עד כדי כך שחשבתי שזה סופי, שטרשת הרימה את הראש משנת החורף שלה והורידה הנחתה. הכל כאב לי, הכל היה קשה ומצב הרוח היה בהתאם. ביום שישי האחרון של אוגוסט נבחנו שני חברים מהקרב מגע לחגורה שחורה, הלכתי לצפות בבחינה ובקושי יצאתי מהאוטו, את המרחק הקטן ממנו לסטודיו הלכתי בהתנדנדות כואבת ובמחשבה מדכאת שלא הרפתה "איך אשוב להתאמן ככה בעוד פחות משבוע".

ישבתי במשך יותר משעתיים וצפיתי בבחינה מעולה (הם כמובן עברו). חששתי לקום באמצע לשרותים מהפחד שאפול ואפריע אז התאפקתי. כשהבחינה הסתיימה וסוף סוף קמתי לשרותים גיליתי שההתנדנדות ירדה פלאים, ההליכה שלי לרכב הייתה מופלאה ביחס לזו שהייתה בכיוון ההפוך שעתיים וחצי קודם והכאבים שהיו מנת חלקי בכל אוגוסט ירדו פלאים. הרגשתי פתאום ממש נפלא והחשש לחזור לאימונים התחלף בשמחה. ביום רביעי הגעתי לאימון הראשון של השנה, אחרי חודש של פגרה והיה נהדר. לא שלא התעייפתי, כמו תמיד נחתי באמצע האימון כמה דקות.

על העובדה שאני אוהבת את הקרב מגע ונהנת ממנו כבר כתבתי בעבר, אבל את ההשפעה הפסיכולוגית שלו על מצבי הפיזי הבנתי בגדול בשבוע האחרון. תמיד הרגשתי שפגרת הקיץ ממש לא טובה לי, שהאימונים הם כמו תרופה נוספת לטרשת ולכן גם תמיד המלצתי לאנשים לחפש את הספורט שהם אוהבים כי אז הם יצליחו להתמיד ולהפיק ממנו את מקסימום התועלת הפיזית. היום אני מצרפת להמלצתי גם את התועלת הפסיכולוגית הנפשית שהספורט נותן לי שאי אפשר להפריד אותה מהתועלת הפיזית. אז אולי זו פסיכולוגיה בגרוש, יסלח לי ערן שלמד הרבה אבל בטח יסכים איתי, גוף ונפש אחד הם ;)