דרך חדשה, התחלה. איזה פחד.

כי החלטתי להמשיך וללחום בדרך שלי, כי עמדתי בצומת וקיבלתי את ההחלטה לתת עוד ניסיון לעצמי, להתמודד בדרך שלי, לא שוב לוותר על הכל וליפול לחושך ולדיכאון. 

ההחלטה שלי עלתה לי בצבא שלי. מערך שלם של תומכים, הטובים ביותר בתחום, כבר לא עומד מאחוריי, לראשונה מזה זמן רב מאוד.

אז אני לבד. אבל יש לי אותי, אותי משופרת, נחושה, נאבקת, בעיקר זוכרת- זוכרת עד כמה אני רוצה בזה, רוצה להצליח, רוצה לשנות, רוצה לפתוח מחדש את החלונות שבמו ידיי אטמתי, רוצה להרגיש את הרוח, לנשום, ליצור, לגדול, להתפתח, אלוהים ישמור כמה שזה מפחיד לבד.

אבל אני זוכרת, אני זוכרת, זוכרת! את הדברים שאני ראויה לקבל שוב, את כולם אני זוכרת.

אני זוכרת תחושת עונג, זוכרת פרפורי אהבה, זוכרת ריח של אוכל שמבושל מהלב, אוכל שהוא לא קללה או רוח רפאים או עונש. זוכרת שאיפות ורצונות וטיולים ארוכים ושיחות של חברות נדירה, זוכרת גאווה והשלמה ובלבול וחוסר ביטחון, זוכרת גם כאב ועלבון וכישלון- גם אליהם אני קוראת, תחזרו, נוכחותכם עדיפה על הכלום, על האפאתיות שבלא להרגיש, על העיסוק בדבר אחד ויחיד שהרג אצלי הכל.

אני אעשה את זה. יהיו ימים טובים יותר ופחות. יהיו שבירות וזעקות וכאב איום ונורא. ויהיו רגעים של גאווה ושל ניצחון, רגעים של תובנה- הבריאות שלי מחכה לי שאחזיר אותה אליי, הגוף שלי ממתין לי שאתפייס איתו, העתיד שלי רוצה אותי מתפקדת, אישה, פורייה, בשלה, חדה וחכמה, שיודעת.

אלוהים, אני מרגישה אותך קרוב אליי עכשיו, תן בי את הכוחות לשמור בתוכי את הזיכרון הזה, של האישיות השמחה שהייתי, זו שאליה אני משתוקקת לחזור, עשה אותו את הזיכרון הזה חזק מספיק, חד מספיק כדי לא לתת לי ליפול. עכשיו זה רק אני והוא.