ואוו! אהבתי את הקובץ.
זיו,התקווה קיימת תמיד.גם במסלולים השונים של תחושת המוות.
תאמין לי,ראיתי אותו לא מעט בתקופה האחרונה,איזורי הדמדום שאתה מתאר,הייתי שם,
הרבה רופאים אומרים שאני צריכה להודות,שיש לי גוף חזק.אני לא בטוחה כמה הגוף חזק,אבל אין ספק שאם הנפש חזקה זה משליך על הכול.וגם אתה,מהמעט שהספקתי להכיר,חזק.אילולא זה לא היית שורד עד לכאן.זה שלך.רק שהיום זה לא מספיק רק לשרוד.מגיע לך,לנו,לחיות באמת.למרות הכול ועם הכול.
כל אחד מקבל שק אחר של חיים.יש כאלו שהוא כבד יותר,יש כאלו שהוא קל יותר.ובחיים,לפעמים אתה למטה ולפעמים מתוך זה ובעקבות זה,אתה יכול לעלות.
היום אני יותר למטה,ולא קל לי להודות בזה.נאבקת על חיי,גם כשנדמה שכוחותיי כלו,אבל לא שוכחת שהיו זמנים,שמהמקום הנמוך ביותר,מהמקום המחוסר תקווה,זה שלא האמינו בי,אני קמתי משם.לבד.וכן,זה קשה מאוד.אבל זה מה שהיה.הייתי לבד במלחמה הכי קשה שקיימת,בעצמי.חיצונית,ניראת אולי רגועה,שלווה,כזאת שלא מעט אנשים אמרו לה שהלוואי והיו להם את החיים שלה,אבל מבפנים-סערה,רוחות,שנאה עד כדי תיעוב.
הלוואי ובאותה תקופה היה מישהו שהיה נותן לי את הבטחון להשיל את השכבות,ובקטנה הזאת למצוא את הגדולה שלי בעצמי.
זיו,הרגש חופשי להשיל את השכבות.אתה יודע,מה שגורם לנו להוריד דמעות בקילוף הבצל היא הפגיעה בקליפה החיצונית,במעטה של הלבן.לאט לאט כל הארסיות מתפוגגת וכשמגיעים ללשד הבצל זה כבר לא כואב.החלק הכי מאיים כביכול הוא הקילוף של השכבות הראשונות.לאט לאט אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קל יותר.מאיים פחות.אפילו תומך ומחזק,כמה שקשה להאמין.
אני עד היום מאמינה.אפישהו בתוך תוכי,גם אם לא קל לי להרגיש זאת לעיתים,זה בסדר,כל זמן שזה עדיין שם.בהסתכלות על הציורים שלך,אני יודעת שגם אתה מאמין.השכבות הראשונות בוערות,עבותות יותר,אבל כשמסתכלים פנימה יש שם כבר צבעים יותר רכים...