ניצחון החרדה על הקול
החרדה שוב ניצחה
שיתקה...
צעקה ללא קול את אימרתה
חרטה בי צלקתה
השאירה בי חלל פעור
וכך היה הסיפור:
13/11/15 0:40
902 צפיות
הגעתי באיחור לקבוצה
ודיברו שם על אי קשר להורים מבחירה...
אותי זה תפס לגמרי לא מוכנה
חשופה ללא מגננה
הרי אני כבר אימא
וכמובן גם בת לאימא
וזו כבר תיבת פנדורה בפני עצמה
ומלא רגשות אשמה
וכעס על, אך גם רחמים והבנה
ופתאום נתפסתי באימה
הכל נראה מפחיד משום מה
כי הנה נכנס לי אל היום עוד חזית מלחמה
והתחיל לי בראש פשוט מהומה
ודי עזבו אותי, רוצה להיעלם ויהי מה
לא מסוגלת להתמודד עם כל החזיתות ועם רגשות אשמה
וכך, יצאתי מהקבוצה.... לְפַנָי כמעט שעה של המתנה
אחריה מצפים לי עוד טיפולים כמה
ניסיתי את דעתי להסיח
לעבוד קצת ואת התחושות לשכוח
אך כל התחושות לא נתנו לי מנוח
וגרמו לדמעות מעיני לברוח
עד שגם הן התייבשו והבכי נמשך רק ללא המלוח
וכך נכנסתי אל הפסיכולוגית לאחר ההמתנה
וכשהיא שאלה לשלומי ופתחתי את פי אך שום קול לא נשמע,
הבנתי שאני בבעיה...
ניסיתי להירגע...
לנשום, לא לחשוב, והיא חיכתה
ושוב שאלה
וניסיוני למצוא את המילה המתאימה
רק הגביר בי את החרדה
ובמוחי התרוצצו להן מילים ולא רק כמה
הן באו בהמוניהן אל חרצובות לשוני, אך נתקלו שם בחומה
אין יוצא אך איך לא, יש בא
וממה אני כ"כ בחרדה?
היה ברור לי שזה לא רק מה שקרה בקבוצה
זה העומס שנוצר וזה רק הצטרף לחגיגה
והפחד היה יותר מההתקף שפתאום בא
ולמה הוא לוקח ממני את הקול הבא
וגם היא מתפלאת, הרי עם מילים אף פעם לא הייתה לך בעיה
מסתכלת עליה בייאוש מה
מאין יבוא עזרי ואינני מצליחה להוציא אף מילה
זה לא קורה לי... ועוד פה בחדר מולה
את לא תשתלטי עלי חרדה איומה
אני בהתקף חרדה ניסיתי לומר אך שום קול לא נשמע
תעזרי לי לצאת ממעגל האימה
והיא שמעה והבינה ועזרה לי להיכנס לנשימה נכונה
התחלתי לדבר אך הרגשתי כאילו חזרתי ממלחמה
מותשת, ורוצה רק לעצום עיניים ולשקוע בעולם של דממה
אך אני כאן בחדר והמיטה רחוקה
מנסה להילחם בנפשי המעונה
שמנסה להתנתק ולהיות עם עצמה
אסור לך להישאב למטה
אך היא בשלה עקשנית לא קטנה
ושוב נתקפתי באימה
נבהלתי וחשתי חוסר נוחות ובושה איומה
והתקף החרדה חזר עם כל העוצמה
ואני עומדת מולו חסרת אונים ומלאת כלימה
לא מצליחה להסדיר נשימה
לא מוצאת שום מילה נכונה
וגם אם הגיעה מילה שום קול מפי לא נשמע
וכך נגמרה לה הפגישה
גוררת את עצמי מהחדר בבושה
שוב ממררת בבכי ללא דמעות, רבע שעה
ונכנסת לדיאטנית שטענה שאני נראית לה ירודה
ומיהרה לשקלני בטרם אקרוס אל הספה
ושוב ירידה....
ושוב בושה וכלימה...
ולא מוצאת שום מילה
ושוב שקט ודממה
רק קול עטה הכותב על הדף, נשמע
טומנת את ראשי, מתנתקת ונכנסת לנשימה
שומעת אותה מסבירה שאני כ"כ ירודה
שאין לי שום חומר בגוף להתמודד עם התקף החרדה
שהוא חשוף וחסר מגננה
וחלק מהתחושה זה כנראה נפילת סוכר מחוסר אכילה
והיא מבינה שהאוכל גורם לי חרדה
אבל אני חייבת לשתף פעולה
כך ביקשה שאבטיח לה
שאלך עוד היום לקנות אנשור כמה
ואשתה רק אותו בלי להתמודד עם התזונה
ובערב אסמס לה שעמדתי במשימה.
היא ניסתה לחפש פחית אחת לעכשיו
אך חיפושיה היו לשווא
אז ביקשה שאוציא מתיקי את התפוח
ואוכל כבר עכשיו ביס בחדר הבטוח
שוב יצאתי מהחדר ברגליים כושלות
מלאה בסחרחורות
וחרדות
ומעט... תקוות
מצאתי לי על הדשא פינה חמה
מול השמש עצמתי עיני והיא ליטפני בקרנה
שקעתי בדממה מדומה
לְפַנָי עוד פגישה עם הרופא ומי יודע מה?
השמש עימי היטיבה
נכנסתי אליו עם חרדה אמנם, אך יותר שליווה
הוא קרא בקול מהדף את מה שהדיאטנית עלי כתבה
ומילותיו דקרו בי כחרב והוסיפו לחרדה
הוא רשם לי מרשם כדורים להרגעה
כי לדיכאון, במשקל כזה, שום כדור לא משפיע
וביקש שאתחיל לקחת עוד היום ולא עוד שבוע
כי כמו שהוא הבין כדורים אני בכלל לא רוצה
אבל אין ברירה, הוסיף ואמר, שאני חייבת לשתף איתם פעולה
אחרת הם לא יוכלו לטפל בי במרפאה
ולקופה יפנו לאשפוז בהמלצה.
נזעקתי מיד... לאשפוז לא אלך ויהיה מה
הן בעלי שוכב פצוע בבית ואני עם שלושה ומניקה
בסדר, הוא טוען, זו זכותך לסרב, אך מן הסתם הרווחה תיכנס לתמונה
ואז הכל יהיה הרבה יותר קשה ומסובך, אז בשביל מה
ואני רק שומעת רווחה ונכנסת שוב לאימה
גם כך אני מנסה להראות להם שהכל בשליטה
וכולם בסדר ואני מטופלת וגם הקטנה.
אני לא מסוגלת להתמודד איתם באיזו דרמה
צריכה להרגיש בחיי משפחתי, בטוחה
ולא שאיזה מישהי תשים זכוכית מגדלת על כל טעות קטנה.
אני בחרדה.
מה שלא אעשה אין לי מושג מה תהיה התוצאה
אני לא רוצה כדורים! מפחדת כבר לתת את גופי למדע
ניסיוני המר איתם, בזיכרוני, טרם התכהה
מפחדת גם מההשמנה
ומאיזו תופעות לוואי משונה
אך מפחדת מהחרדה באותה מידה
ומהתמודדות עם כל מה שבא
ומהרווחה... שלרוחי כלל לא מביאה מנוחה
ומהירידה...
ומה אעשה ולשקר אני לא מצליחה
ושוב אני עומדת בצומת דרכים של החלטה
ששונאת אנוכי כי להחליט אני לא מצליחה...
וכך ניצחה לה החרדה
שיתקה
צעקה ללא קול את אימרתה
חרטה בי צלקתה
השאירה בי חלל פעור
ומי יודע איך יגמר הסיפור?
ודיברו שם על אי קשר להורים מבחירה...
אותי זה תפס לגמרי לא מוכנה
חשופה ללא מגננה
הרי אני כבר אימא
וכמובן גם בת לאימא
וזו כבר תיבת פנדורה בפני עצמה
ומלא רגשות אשמה
וכעס על, אך גם רחמים והבנה
ופתאום נתפסתי באימה
הכל נראה מפחיד משום מה
כי הנה נכנס לי אל היום עוד חזית מלחמה
והתחיל לי בראש פשוט מהומה
ודי עזבו אותי, רוצה להיעלם ויהי מה
לא מסוגלת להתמודד עם כל החזיתות ועם רגשות אשמה
וכך, יצאתי מהקבוצה.... לְפַנָי כמעט שעה של המתנה
אחריה מצפים לי עוד טיפולים כמה
ניסיתי את דעתי להסיח
לעבוד קצת ואת התחושות לשכוח
אך כל התחושות לא נתנו לי מנוח
וגרמו לדמעות מעיני לברוח
עד שגם הן התייבשו והבכי נמשך רק ללא המלוח
וכך נכנסתי אל הפסיכולוגית לאחר ההמתנה
וכשהיא שאלה לשלומי ופתחתי את פי אך שום קול לא נשמע,
הבנתי שאני בבעיה...
ניסיתי להירגע...
לנשום, לא לחשוב, והיא חיכתה
ושוב שאלה
וניסיוני למצוא את המילה המתאימה
רק הגביר בי את החרדה
ובמוחי התרוצצו להן מילים ולא רק כמה
הן באו בהמוניהן אל חרצובות לשוני, אך נתקלו שם בחומה
אין יוצא אך איך לא, יש בא
וממה אני כ"כ בחרדה?
היה ברור לי שזה לא רק מה שקרה בקבוצה
זה העומס שנוצר וזה רק הצטרף לחגיגה
והפחד היה יותר מההתקף שפתאום בא
ולמה הוא לוקח ממני את הקול הבא
וגם היא מתפלאת, הרי עם מילים אף פעם לא הייתה לך בעיה
מסתכלת עליה בייאוש מה
מאין יבוא עזרי ואינני מצליחה להוציא אף מילה
זה לא קורה לי... ועוד פה בחדר מולה
את לא תשתלטי עלי חרדה איומה
אני בהתקף חרדה ניסיתי לומר אך שום קול לא נשמע
תעזרי לי לצאת ממעגל האימה
והיא שמעה והבינה ועזרה לי להיכנס לנשימה נכונה
התחלתי לדבר אך הרגשתי כאילו חזרתי ממלחמה
מותשת, ורוצה רק לעצום עיניים ולשקוע בעולם של דממה
אך אני כאן בחדר והמיטה רחוקה
מנסה להילחם בנפשי המעונה
שמנסה להתנתק ולהיות עם עצמה
אסור לך להישאב למטה
אך היא בשלה עקשנית לא קטנה
ושוב נתקפתי באימה
נבהלתי וחשתי חוסר נוחות ובושה איומה
והתקף החרדה חזר עם כל העוצמה
ואני עומדת מולו חסרת אונים ומלאת כלימה
לא מצליחה להסדיר נשימה
לא מוצאת שום מילה נכונה
וגם אם הגיעה מילה שום קול מפי לא נשמע
וכך נגמרה לה הפגישה
גוררת את עצמי מהחדר בבושה
שוב ממררת בבכי ללא דמעות, רבע שעה
ונכנסת לדיאטנית שטענה שאני נראית לה ירודה
ומיהרה לשקלני בטרם אקרוס אל הספה
ושוב ירידה....
ושוב בושה וכלימה...
ולא מוצאת שום מילה
ושוב שקט ודממה
רק קול עטה הכותב על הדף, נשמע
טומנת את ראשי, מתנתקת ונכנסת לנשימה
שומעת אותה מסבירה שאני כ"כ ירודה
שאין לי שום חומר בגוף להתמודד עם התקף החרדה
שהוא חשוף וחסר מגננה
וחלק מהתחושה זה כנראה נפילת סוכר מחוסר אכילה
והיא מבינה שהאוכל גורם לי חרדה
אבל אני חייבת לשתף פעולה
כך ביקשה שאבטיח לה
שאלך עוד היום לקנות אנשור כמה
ואשתה רק אותו בלי להתמודד עם התזונה
ובערב אסמס לה שעמדתי במשימה.
היא ניסתה לחפש פחית אחת לעכשיו
אך חיפושיה היו לשווא
אז ביקשה שאוציא מתיקי את התפוח
ואוכל כבר עכשיו ביס בחדר הבטוח
שוב יצאתי מהחדר ברגליים כושלות
מלאה בסחרחורות
וחרדות
ומעט... תקוות
מצאתי לי על הדשא פינה חמה
מול השמש עצמתי עיני והיא ליטפני בקרנה
שקעתי בדממה מדומה
לְפַנָי עוד פגישה עם הרופא ומי יודע מה?
השמש עימי היטיבה
נכנסתי אליו עם חרדה אמנם, אך יותר שליווה
הוא קרא בקול מהדף את מה שהדיאטנית עלי כתבה
ומילותיו דקרו בי כחרב והוסיפו לחרדה
הוא רשם לי מרשם כדורים להרגעה
כי לדיכאון, במשקל כזה, שום כדור לא משפיע
וביקש שאתחיל לקחת עוד היום ולא עוד שבוע
כי כמו שהוא הבין כדורים אני בכלל לא רוצה
אבל אין ברירה, הוסיף ואמר, שאני חייבת לשתף איתם פעולה
אחרת הם לא יוכלו לטפל בי במרפאה
ולקופה יפנו לאשפוז בהמלצה.
נזעקתי מיד... לאשפוז לא אלך ויהיה מה
הן בעלי שוכב פצוע בבית ואני עם שלושה ומניקה
בסדר, הוא טוען, זו זכותך לסרב, אך מן הסתם הרווחה תיכנס לתמונה
ואז הכל יהיה הרבה יותר קשה ומסובך, אז בשביל מה
ואני רק שומעת רווחה ונכנסת שוב לאימה
גם כך אני מנסה להראות להם שהכל בשליטה
וכולם בסדר ואני מטופלת וגם הקטנה.
אני לא מסוגלת להתמודד איתם באיזו דרמה
צריכה להרגיש בחיי משפחתי, בטוחה
ולא שאיזה מישהי תשים זכוכית מגדלת על כל טעות קטנה.
אני בחרדה.
מה שלא אעשה אין לי מושג מה תהיה התוצאה
אני לא רוצה כדורים! מפחדת כבר לתת את גופי למדע
ניסיוני המר איתם, בזיכרוני, טרם התכהה
מפחדת גם מההשמנה
ומאיזו תופעות לוואי משונה
אך מפחדת מהחרדה באותה מידה
ומהתמודדות עם כל מה שבא
ומהרווחה... שלרוחי כלל לא מביאה מנוחה
ומהירידה...
ומה אעשה ולשקר אני לא מצליחה
ושוב אני עומדת בצומת דרכים של החלטה
ששונאת אנוכי כי להחליט אני לא מצליחה...
וכך ניצחה לה החרדה
שיתקה
צעקה ללא קול את אימרתה
חרטה בי צלקתה
השאירה בי חלל פעור
ומי יודע איך יגמר הסיפור?
תגובות
מוזמנים לקרוא בבלוג... תדעו יותר, לא לדאוג
עוד פוסטים בבלוג: זו אני.. או שלא?
מסע טירוף לֵילִי
אמצע הלילה...אני לא רגועה, ממש בחרדה.מוצאת את עצמי במחסן גדול, מחפשת משהו ללא תכלית.רואה שני קרטונים, לא יודעת מה קרה קו...
קראו עוד
אל ייאוש
לא סתם אמר ר' נחמן זצ"ל:'אין ייאוש בעולם כלל'צריך לדעת ולזכור, שתמיד יוכל להידלק האור.שהדברים נזילים ומשתנים...
קראו עוד
לתת זה לקבל
בכיתי מכאב, מייאוש, ממצוקה.רציתי כתף לקבל תמיכה.הרגשתי כ"כ לבד במערכה.נכון, יש לי הרבה אחיות/חברות,אך ממי אבקש עכשיו לצי...
קראו עוד
מהי בחירה
מהי בחירה?האם בהכרח בין טוב לרע?האם זה אומר שעלי לוותר?להחליט מה כרגע חשוב לי יותר?ואם לא מצליחים לבחור,על מה לשים כרגע ...
קראו עוד
מה עשיתי בשביל עצמי היום?
אתמול היה לי יום קשה,או יותר נכון עוד יום קשה...שהצטרף לכמה ימים קשים...פיזית ונפשית...התסכול מהכאב הטריף את הדעת...נרדמ...
קראו עוד
נולדת מחדש
היום בא לי למות... להפסיק את הכאב.
אז קניתי אינשור, (אמנם לא מיד באותו רגע)
ושתיתי כמעט אחד אתמול ו2/3 היום (לא יכולתי לשתות עוד אחד אחרי שאכלתי כבר).
וההלם שהגוף שלי היה מההתקף חרדה של יום חמישי, ומהקאה אפשרית, גרם לחרדה ולתיאבון להיעלם כמעט.
אבל מה שהכנסתי לגוף חוץ מהאינשור התקבל בזוועה נוראית אךבסוף הצליח להישאר בגוף. (כל הכבוד לי!!!)
עכשיו מרגישה נורא... גם כאבי בטן וגם חרדה ופתאום כל הדרייב של לקחת את האינשור ולהיות ילדה טובה כמעט נעלם, פתאום אין את הפחד מזה שאולי ארד עוד שבוע הבא ולא יהיה לי טיפול יותר ורק אסתבך, מרגישה גועל מעצמי ומהאוכל ולא מעניין מכלום ולא רוצה לאכול לעולם.
ולא אני לא רוצה לקחת את הכדורים שהפסיכיאטר רשם לי...
אין סיכוי שאקח אותם ואין לי מושג מה לעשות והאם לשקר להם שאני לוקחת (מה שאני לא ממש מסוגלת) או לא יודעת מה.
פליזזזזז..... משתגעעעתתתת. רע לי כ"כ הבטן שורפת וגם הלב וכל הגוף ממש זועק כאב. כל הזמן מסתובב לי בראש איך לעצור את הכאב, דברים נוראיים שאני לא יכולה לבצע כי אני לא אעיז לעשות לעצמי משהו רע כאמא לילדים, אבל משתגעת מעצם המחשבה. ועדיין רוצה להפסיק את הסבל המתמשך הזה...
נולדת מחדש
אני בחרדה.....משתקת. ותכף הסומכת צריכה להגיע ולא בא לי לקום מהמיטה, לסדר משהו בבית. ובטוח שלא לאכול. גם לא אינשור. אוי החרדה המשתקת הזו שאני מזיקה לעצמי במו ידי. למה???