אני מרגישה צורך לשתף ולהוציא,
פשוט להתרוקן מכל כולי.
אבל נגמרו לי המילים,
נגמרו הדמעות,
אפילו רגשות כבר אין..
אני פה ולא פה,
רואה ושומעת, אבל לא ממש מעבדת..
הגוף כאן, ואני שם-
הרחק הרחק במציאות אחרת.
אני רוצה להוציא הכל!
כל כולי מבפנים צורח!!
ומבחוץ- שקט, דממה.
שותקת את הצרחה,
וצורחת את השקט.
אומרת הכל ובעצם כלום.
בפנים הכל סוער,
אבל כשצריך להגיד ולדבר, 
הכל משתתק.
כלום לא מובן, כלום לא ברור..
כל מה שהרגשתי כבר איננו.
כל מה שסער, נדם.
וגם הדמעות כבר שתקו.
בכו את הכאב והצער,
ובכו את השמחה.
רק בלילה פתאום זה מגיע,
הכל מתפרץ,
אך עדיין חסום.
אני צורחת,
אבל אף אחד לא שומע,
אני כואבת,
אבל אף אחד לא יודע.
צורחת,
והדמעות חונקות,
צרחה שקטה,
אך מהדהדת קירות.
אבל אף אחד לא יראה,
ואף אחד לא ישמע.
אף אחד לא ידע,
את מה שהלב יודע.
אני צורחת,
אבל אין קול.
צורחת את כל מה שבפנים,
אך נשארת עם הכל.
צורחת,
ושוב הגולה בגרון,
מחניקה.
הדמעות זולגות,
והלחי רטובה..
מחבקת כרית של פחד,
מתעטפת בשמיכה של כאב,
רוצה קצת חום ואהבה,
משהו שיחמם את הלב..
צורחת חרישית,
ומנגבת את הדמעות..
אסור שיראו זכר,
לכל המאורעות..