איש לא נתן את דעתו לשאלה כיצד מצליח סורמאקאני להתקיים באי הקטן שלו. הוא גם לא היה הטיפוס שאנשים מתעניינים בו. דייג כמו כולם, בעליהם של שלושה קורמורנים בלבד, שנראה תמיד מרחוק, בסירתו, בעיקר בסביבות האי שלו. הוא לא התקרב לדייגים אחרים, אפילו לא טרח לענות בנימוס המקובל לברכותיהם, כאשר שייטו בקרבתו, אלא מלמל מילה או שתיים, דוחה כל ניסיון להתקרבות. הוא נראה כמו כל דייג. כבן חמישים, שזוף, מקומט-פנים ולבוש בבגדים דהויים. גם אם קנה אי-פעם בגד חדש, הוא נראה עליו ישן. מדי פעם, באורח לא סדיר, היה משיט את סירתו אל השוק שבעיירה, עם שק מלא דגים מיובשים. אף פעם לא הביא דגים גדולים שמושכים תשומת-לב, גם לא קטנים ומעוררי גיחוך. איש לא שם-לב לכך שהיה מוכר דגים בעשרים מטבעות, וקונה אספקה, בשמונים. גם בשוק לא טרח סורמאקאני לענות לאף שאלה ביותר ממילה או שתיים. וזאת, למרות נטייתם של הבריות לפטפט כמעט בחופשיות במקומות שבהם לא מכיר איש את זה שעומד לידו, אך מתמקח איתו כאילו חייו תלויים באותה אגורה שרצה לחסוך. גם שם, בשוק, התייחסו אליו כאל תופעה משונה שאיננה מעוררת סקרנות. פשוט התרגלו אליו. הוא היה דורש מחיר הוגן עבור דגיו, ומשלם סכום שנראה לו הוגן, עבור האורז או הירקות שבחר. ירצו – ייקחו. יתמקחו – ילך לשכן. לרבים בעיירה הייתה אמנם תחושה שהכירו אותו מאז שנולדו. אפילו לזקנים שבהם. אבל רישומו היה כל כך מעומעם וחסר חשיבות, שאיש לא טרח לתת דעתו על כך, ולבטח שלא להפוך אותו לנושא לשיחה. האי הקטן שלו - כל כולו סלע המזדקר מהים, שעליו כמה עצים ופיסת אדמה, שיכולה להניב בדוחק כמה ארוחות בודדות בעונה. אילו ניתן היה להקיף אותו בהליכה, היה הדבר אורך פחות משעה. אלא שהיה בו רק מקום קטן אחד שממנו ניתן היה לרדת לאי, או לגרור אליו את הסירה בשעת סערה. ומהמשטח הזה נחצבה שורה ארוכה של מדרגות, המוליכות למערה שמן הסתם הייתה קיימת שם מימי בראשית. אפילו בקתה לא בנה לו, לחיות בה כדרך בני האדם, והתגורר במערה, כדרך הפראים. טיפוס מיוחד היה סורמאקאני, אפילו במושגים ה'רחבים' של אנשי-הים, הרגילים במוזרויות. הוא נהג לדחות בעקשנות כל מתווך-לזוגיות באומרו שהוא נמצא "בהרמוניה עם עצמו", ובת-זוג עלולה רק לערער את ההרמוניה הזאת, לכן אינו מוכן להסתכן ולצרף מישהי לחייו. הנשים היו מלגלגות עליו, ואמרו שהוא מקיים "הרמוניה עם הים". הייתה הרבה אמת באמירה זו, שכן, גם בשעות שלא היה דג, היה יושב על המשטח העליון, שבפתח המערה, ומאזין לים. שלושת הקורמורנים שלו היו מביאים לו דגים המיועדים למכירה ואותם המליח וייבש. את אלה שאכל, דג לרוב בעצמו, והיה בוחר מראש את סוגם ואת גודלם, עוד בטרם נלכדו בחכה. במשך כמה מאות שנים של דיג-חכות הוא שכלל את הקרסים, את הפיתיונות ואת שורת הסימנים והתנודות ששלח למים לרמת מיומנות כזאת, עד שהיה משלב יחד פיתיונות ותנועות שונות, לפיתויו של דג שהתכוון לאכול בארוחה הבאה. וזאת, למרות שיכול היה להמם בכוח מחשבתו כל דג שרצה בו, ולגרום לו לצוף על פני המים (מלבד כרישים, ששוקעים מטה כשמהממים אותם). אבל הוא אהב להתמודד עם הדגים, כאילו היה בכך אתגר. בין שאר מוזרויותיו, הייתה העובדה שהוא היה הדייג היחיד שגידל עיט-ים. סיפרו שאמר (והוא לא אישר, אך גם לא הכחיש), כי הקורמורנים הם ציפורים 'נשיות', ואילו עיט – מתאים לגברים. כל בזייר הביע הערכה ליכולתו לאלף את הציפור הזאת. מישהי הפיצה את הרמז בדבר מיניותה של העיטה המתגוררת במערתו, והבדיחה הזאת עברה מפה-לאוזן בכל עיירות החוף, עד שהביא איתו את הציפור באחת מהפלגותיו ליבשת, כדי להזים את השמועות.  אגדה עתיקה מספרת שפעם שלחו המונגולים צי בן מאות ספינות לכבוש את איי-המזרח, ומפקד הצי החליט להפוך את אי הסלע לעמדת-תצפית לעבר יעדו. ספינה אחת בלבד יכלה להתקרב למשטח הזעיר, ואחד אחרי השני, ניסו חייליה לטפס לפסגה שגם אז חי בה דייג זקן, והגן עליה עיט. העיט ניקר את מוחו של ראשון המטפסים, ודרדר אותו למטה. כיוון שהאחרים המשיכו לעלות, 'נטפל' העיט לשני. רק לאחר שהופל הרביעי, הם שבו לים. אבל המפקד היה עקשן ושלח להם תגבורת - כיתת קשתים, לחפות על המטפסים. ואז, עלה לפתע ערפל מן הים, והסתיר את העיט מהקשתים. העיט הספיק לדרדר שניים נוספים, בטרם שבו כולם על עקבותיהם. לבסוף, החליטו לעלות בלילה.  גם הזקן היה עקשן. הוא שלח בלילה את הציפור ובציפורניה לפיד בוער. העיט, השליך אותו לספינה, שאנשיה החלו כבר לרדת ממנה לחוף. הם נאלצו לשוב לספינתם ולעסוק עד אור הבוקר בכיבוי האש ותיקון הנזקים. בבוקר שב העיט, וסבב גבוה מעליה בצריחות אזהרה (או לגלוג). המלחים ראו בכך אות מבשר-רעות של 'גורם על-טבעי' כלשהו, וגם החיילים דחקו בהם לוותר על האי ולהמשיך ולהפליג לעבר היבשה. למחרת פרצה סערת פתע, וכל הצי ירד למצולות. ידוע, שהמונגולים לא נהגו להיכנע בקרב, וגם בני המקום לא העריכו לוחמים שנכנעים בעודם בחיים. כך שלא נותר מי שיספר באיים הקרובים על מעשי העיט. ובכלל למי זה היה אז איכפת. כולם עסקו באיסוף השלל מהחוף, או בשלייתו מהים. באיים הקרובים יותר מסופרת אגדה אודות אחד האצילים שמשל במחוז בעת העתיקה, ורצה לספח לעצמו את האי קטנטן שחי בו רק דייג זקן אחד. יועציו ניסו לשכנעו להניח "לגוש הסלע שנפל מידי הבורא כשיצר את האיים", אבל הוא טען בהגיון: "הסלע הזה היה בידי הבורא, כשבא ליצור את האיים שלי, ואל לי לזלזל אף בקטנה שבמתנותיו". מכיוון שנטל על עצמו מחויבות לדרוך במו-רגליו ולסמן בעצם נוכחותו את שליטתו בכל שעל-אדמה שבגבולות מחוזו, השיט ברוב הדר את ספינתו היפה אל הסלע, עגן מול המשטח הקטן שבו, ופקד להביא אליו את תושב האי. הדייג הנרגש עלה על הסיפון, כולו נפעם מעצם הכבוד לעמוד מול אדוניו האציל. הוא כרע מולו והמתין למוצא פיו. "למי שייך אי זה? זקן", שאל האציל, לאחר שהתיר לו לקום, ועיניו נעוצות באיש שעמד ורעד מהתרגשות. "האי שייך לבורא", השיב הדייג כדבר מובן מאליו, "ואתה הוא המושל מטעמו". הרהר המושל רגע ארוך בתשובתו של הדייג ולא מצא בה פסול על אף שהייתה שונה מהמקובל. כל האוזניים שבספינה המתינו לתגובתו. לפתע חש האציל ריקנות מסוימת. 'האם עשיתי את כל הדרך הזאת, ברוב טכס והדר, רק כדי לשמוע הצהרת נאמנות מפי דייג זקן?' והרהר באפשרות לכרות את ראשו כדי להצדיק את המסע. אבל לפתע הבריק במוחו פתרון אחר, שלא ילכלך את הסיפון: "אם כך", הכריז באוזני כולם, "ממנה אני אותך לשומר-הים בגבול הצפוני של מחוזי. ויהיה עליך להודיע לי מיד על כל ניסיון של פלישת זרים לממלכה". כרע הזקן בהתרגשות על ברכיו, והודה למושל על הכבוד שחלק לו. "…וכיוון שכל נתין נאמן חייב לשלם מסים", הוסיף האציל שחשב עדיין על הוצאות ההפלגה, "אקבע לך מס מופחת, כי פועל אתה בשרותי". שוב המתינו כולם למוצא-פיו ולהחלטתו, לבסוף קבע: "עליך להעביר לאוצר דג אחד בשנה". גל של מלמולי התפעלות על טוב-ליבו של המושל, עבר בכל הספינה. הדייג נראה מהרהר, מהסס, ולבסוף שאל: "מה גודל הדג הנדרש?"   חייך המושל, סקר את סביבותיו ולבסוף פלט בלגלוג: "לוויתן". כולם הבליעו חיוך. רק הדייג נראה רציני, ואמר ברוב כבוד: "מיד אביא, מלכי". הוא הכניס את ידו לכיסו, הוציא מתוכו משרוקית והשמיע שריקה מסולסלת לכיוון הים. בטרם עלה בידי איש מהנוכחים להגיב, עלה וצף ממעמקי-הים, לוויתן, והחל להתגרד קלות בספינה. הספינה טולטלה עזות, וכל איש מיהר להיאחז באחד מחלקיה כדי שלא ליפול. כל העיניים הציצו בבהלה במפלצת, שסיימה להתגרד ונחה ללא תנועה על פני המים. כעבור רגע שב הלוויתן ונעלם במצולות. מבט נבוך עלה על פניו של הדייג, כשפנה לאציל החיוור: "החטיאו אנשיך את המס שלי", אמר, "הנה, אשוב ואקרא לו". שוב לא עלה בידי מישהו להגיב, בטרם שב ושרק לכיוון הים. למזלם של האנשים, נאחזו כולם מלכתחילה בגוף הספינה, כי הפעם הוא עלה היישר מתחתיה. הספינה התרוממה מעט, והחליקה על גופו. הפעם אף לא טולטלה, כי נשענה על צד גופו של הדג. שקט מקפיא השתרר על הסיפון. רגע ארוך עצרו כולם את נשימתם, ולא נעו. גם הספינה לא זעה, כאילו נחה על שרטון. לבסוף שב הלוויתן וצלל לתוך מערבולת גדולה, ושוב טולטלה הספינה קשות, עד כי נדמה היה שמיד תתהפך. "שוב החטיאו אנשיך את המס שלי", אמר הדייג והציץ בדאגה ובקורטוב של נזיפה, בפנים שמסביבו, הקפואות מאימה. "אין דבר, אקרא לו פעם נוספת", אמר בקול סבלני וקירב שוב את המשרוקית לשפתיו. "לא, עצור!" קרא המושל בשלווה, שרק אצילים-מלידה מסוגלים לגייס מתוכם בעת שכזאת. "שכחתי להחסיר ממסיך את שכר-עבודתך כשומר", אמר בקול מדוד ורגוע, "הרי זכאי אתה למס-מופחת". שוב ננעצו כל העיניים שעל הסיפון, במושל, והפעם, בתקווה. הוא נראה כמחשב את המס, ולבסוף פסק: "המס שלך יהיה דג בגודל האמה שלך – מקצות אצבעותיך ועד למרפק". ומיד הוסיף: "וזאת, כל עוד משמש אתה כשומר גבולות הממלכה". הוא הצביע לעבר מזכירו, שמיהר לכתוב את כתב-המנוי על נייר בחותם המושל. כששב הזקן לאי, ראוהו כל אנשי הספינה עומד שם שעה ארוכה, מנפנף באושר בתעודתו, בעוד הספינה המתרחקת במהירות מהמקום. האגדה מוסיפה ואומרת, שמאז נמנע המושל לעלות על ספינתו. מקובל לחשוב, שבאותם ימים נקבעה האמרה: "אושרם של אנשים מצוי בתחום אורך-זרועם. מעבר לזה מצויים תאוותם, ואסונם של האחרים". רבים טענו במרוצת השנים, שלא היה זה הדייג הזקן, אלא קוסם מחופש, שהרדים את הדייג, ובא במקומו, מתוך כוונה ללמד את אותו אציל לקח, ושיעור באורך-רוח והסתפקות במצוי.   השמש אך שקעה, ורק ההילה הכתומה-אדומה שבמערב נותרה עדיין נשענת למשך זמן מה על המים, מול האפרורית הכחולה שבמזרח, שהחלה עולה וכובשת באיטיות בוטחת את כיפת השמים. בעונת שנה זו היו הדמדומים ארוכים ביותר, וסורמאקאני לא היה מוכן לוותר על השעות הקסומות האלה, שבהן ישב על המשטח שלפני המערה, מול הים החלק שלא העז להעלות אף גל קטן אל מול יופייה הנאצל של השקיעה, כאילו גם הוא נשבה בקסמו של הערב הזה. הרחק על פני המים היו פזורות סירות-דייגים, שהחלו להדליק את פנסיהן בזו אחר זו, לקראת דיג-הלילה. רוח קלילה של ערב החלה לנשוב, נושאת עמה את ריח המרחקים. וסורמאקאני הביאה אל תוך גופו בנשימות ארוכות איטיות ושלוות. העיט ניצב על זיז הסלע, בשולי המשטח שמול פתח המערה. פניו פנו אל מול הרוח, שהייתה פורעת קלות את נוצות-חזהו במשביה, וגרמה לו לכמיהה בלתי-נתפשת, לטפס על גבה ולגמוא מרחבים. סורמאקאני חש באי-השקט שנעור בעיט, והמתין עד שזה הפנה אליו את ראשו וקרא קריאת שאלה. הוא הניע קלות את ידו, ואמר לעיט: "טוב, לך והבא לי דג". העיט ניתר בשמחה, פרש את כנפיו, ודאה על גבי הרוח, כאילו נשען עליה בעצלות בכנפיו. רק זנבו נע מדי פעם, כדי לכוון את פניו. סורמאקאני עצם את עיניו, כשהרוח ליטפה את פניו, והוא שילח על גביה מחשבות של שלווה, ותחושות של רוגע וטוב-לב. הרוח נשאה את מתנתו לעבר האיים הרחוקים, אל האנשים המתכוננים לשנת הלילה. אל עבר העולם, והשמש העולה אי-שם על יצועה. לאחר זמן מה שמע את קול משק הכנפיים ואת חבטת הדג המוטל מפרפר על משטח החצץ, ומשחרר על האבנים הקטנות את רוחו מכלאה. סורמאקאני ראה במתנה זו מין השלמה לאידיליה. מין סגירת מעגל כלשהו. לפתע חש בזרותו בתוך השלמות הזאת. הוא קם באנחה, הרים את הדג, נכנס למערה, הצית את העששית, ופנה לכיריים.   מתוך "האגדות של גדעון"