במדור "שבעה ימים" של שבת האחרונה התפרסמה כתבה אודות עדי טלמור, יותר נכון מעין יומן מסע שפרסם שדרן הרדיו האהוב בימיו האחרונים בדרך אל מותו-התאבדותו.
תגובות נשמעו לכאן ולכאן והיה קשה להישאר אדיש אל מול עוצמת הדברים שביטא שם.
גם אותי ריגשה הכתבה ובעיקר עימתה אותי עם דילמות אנושיות ומוסריות שנגזרו ממנה.
תחילה נספר בשבחו של אדם שנון, מוכשר ורגיש שאיתרע לו מזלו וחלה במחלה שתבעה ממנו ייסורים קשיים פיסיים ונפשיים, סיים חייו בדמי ימיו
והותיר אחריו קרובים ומכרים שאהבו אותו.
דבר לא נותר ממנו זולת זיכרון כואב, אולם לא קבר לבכות עליו – כאמור בחר לשרוף את גופתו.
כעובדת סוציאלית שעובדת בתחום האונקולוגיה אני נתקלת, לדאבוני מדי יום ביומו בטרגדיות שונות: מטופלים צעירים שנקטפים בדמי ימיהם, קשישים שנפטרים בייסורים קשים כשלצידם ילדיהם הכואבים ועוד ועוד.
ומדוע מקרה זה גרם לי לסערה נפשית באופן מיוחד?! אנסה להסביר.
במקומות שבהם המפגש עם המוות הוא כה מוחשי עולות דילמות רבות הן כאנשי מקצוע והן כבני אדם בכלל.
חוק זכויות החולה, חוק החולה הנוטה למות ודומיהם דנים בדילמות אלו ומנסים לגבש מעין פרוטוקול יישומי שנשען על ערכים דתיים, פילוסופיים, חברתיים ואנושיים.
בימינו אנו מתקשים לקבל את המחלה או המוות הצפוי כ"גזירה משמיים" ומנסים לסגל דרך שתאפשר לאדם יותר בחירה ושליטה על התהליך.
אדם יכול לבחור שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי, להימנע מטיפולים כימותרפיים וכו'.
עדיין בשום חוק אין לגיטימציה לרופא לתת מרשם לקוקטייל שמסייע לחולה להתאבד, קל וחומר שלא לרקוח אותו.
החברה שלנו נשענת על ערך חיי האדם הגם שהם קשים מנשוא ורצופי ייסורים ותלאות.
האתיקה הרפואית והסיעודית מצריכה את הצוות הרב מקצועי להיות קשוב לצורכי החולה, להמציא שיטות להקל על סבלו, לשפר את איכות חייו ולעטוף אותו בחמלה ובאהבה, אולם האתיקה לא מייחלת שנעשה שימוש ציני ברפואה ונייצר שיטות התאבדות.
האתיקה שלנו נשענת על קדושת החיים ולא בידינו וסמכותנו לסייע לאדם להתאבד כי קץ בחייו הגם שכביכול זה נראה לנו "מוצדק" או אדקווטי למצבו.
לצערי, נחשפתי לתגובות אוהדות כלפי ארגון "דיגניטאס" ולמטרה שהציב לעצמו שהיא "כקרדום לחפור בו" ובאופן "מפליא" גם כאן לא נחסכה תועלת כלכלית.
תגובות אוהדות אלו, לעניות דעתי מסכנות את ההומאניות שלנו כחברה משום שלפתע לא רחוקה המציאות בה נמצא את עצמנו עוסקים בשיקולים של תועלת החיים.
והיכן הגבול?
האם לסייע בהתאבדות לחולה סרטן סופני הוא יותר ראוי מלסייע לאדם שמתמודד עם דיכאון קליני קשה ושחייו רצופי סבל וייסורים?!
האם לאדם שסיכויי החלמתו הם עשרה אחוז יש יותר לגיטימציה להתאבד באופן "חוקי" מלאדם שיש לו סיכויים של שלושים אחוז?!
החיים של מי יותר יקרים וחיוניים?
למי נציע סיוע נפשי כשחפץ לסיים את חייו ולמי נסלול את הדרך להתאבדות בטענה שזה הומאני ורגיש?!
עם כל הכבוד לחירות הפרט על גופו וחייו הערכים שלנו מונחים על מתן סיוע לחולה תוך אמונה בערך קדושת החיים.
כמובן איננו יכולים לכפות על האדם לחיות הר כגיגית כשהוא בוחר אחרת, אולם אסור לנו לסייע לו בתהליך ולספק לו פתרונות התאבדות יצירתיים.
לדעתי אין בכך כל כבוד לאדם ולגופו, אלא במידה מסוימת אף זלזול בהם -שאינם חשובים מספיק להילחם עליהם.
זכורה לי הסצנה מהסרט הישן "של מי החיים האלה לעזאזל" בה גילם ריצ'ארד דרייפוס פסל מוכשר שנפגע בתאונת דרכים שגרמה לו לשיתוק בפלג גוף עליון ותחתון.
בסרט הוא עותר לבית משפט שיאפשר לו להשתחרר מביה"ח ולא לקבל טיפולי דיאליזה שמאריכים באופן מלאכותי את חייו-אז לא היה קיים חוק זכויות החולה.
הרופא שטיפל בו נלחם על חייו בתוך זירת ביה"ח וגם בתוך זירת ביהמ"ש וכשלבסוף מחליט השופט לשחרר את החולה מביה"ח מציע לו הרופא רק לדור במלונית של ביה"ח מבלי שישכנעו עוד לקבל טיפול רפואי.
"למה"? שואל החולה. "כי אולי עוד תשנה את דעתך". עונה הרופא.
ואולי זה מתפקידנו ואולי לזה מייחל החולה. ואולי דווקא זה ממידת החמלה והחסד.
נקודה למחשבה!