הרהורים 78 - זכרון מוסיקלי -   16.8.09  

בעצם, אם תשאלו כל אחת ואחד מכם, איך הוא מדבר, או משוחח עם חבריו,  הם יאמרו לכם: " בודאי ! איך אפשר בלי זה ? זה פשוט וברור!  אנו משוחחים ומדברים זו עם זה בלי הרף, ובלי לחשוב אפילו על כך. אלא מה ? ".

 

אצלי, לצערי, זה לא כך. אני מוגבל בשפה. קשה לי מאד. תחום זה של השפה - הפשוטה ביותר - הוא מסובך.

 

בעבר, לא יכולתי להוציא מהפה משפט שלם אחד בלי לעצור, ולחשוב. גם היום, לעיתים קרובות,  קשה לי להביע את המילים הפשוטות ביותר שרציתי . הפה שלי, היה ועודנו, סגור, לעתים. ההרגשה שלי היא כמו של דג, אילם ושותק, שרק מסוגל לפתוח את פיו, ולפעמים, לא להוציא משפט ברור מהפה החוצה. מי שלא חווה את הסבל הזה, לא יכול אפילו בדימיון לשער למה זה דומה. היתה תקופה - והתקופה הזאת לא רחוקה - שבה לא יכולתי, פשוטו כמשמעו, לבטא אות או מילה מהפה, באפן מלא וסדור. מובן, שכך היתה ההרגשה שלי.

 

אתן דוגמא אחת. אני מנסה תוך כדי שיחה להגיד דבר מה, למשל :

 " אדרבה ! ", והדבור הזה - לא היה יוצא לי בצורה מסודרת מהפה. אתם שומעים את מה שאני שומע ? היה לי פה סגור, וחתום. אין יוצא ואין בא. אני מתבייש עד מוות. אני, שהפה שלי לא הפסיק לדבר דברי חכמים ודברי סופרים, ונושאים הקשורים לתחום המשפט, ומה לא, פתאום פי סגור וחתום. הדבור "אדרבה", הנכסף, ימתין לו עד שיבוא אליהו. כשיבוא, א' זה כבר לא רלוונטי, וב', נשתכח ממני מה שרציתי לומר במשפט קצר זה או במילה זו. זה זוועה לא ? 

 

לעומת זאת, התחום המוסיקלי שלי, לגמרי בסדר. כלומר - הבעת ניגון או מלודיה, פעלה ותפקדה כשורה, כבר בשעות הראשונות לאחר האירוע. אני זוכר היטב, כיצד מיספר שעות אחרי האירוע, שמעתי בבית החולים, צלצול טלפון מוכר. הנגינה - היתה לי מוכרה. מיד, בצעתי ביד השמאלית שלי, תנועות שהיו תואמות במדויק לצלילי הטלפון ששמעתי. כשאני אומר - "היד השמאלית", אני מתכוון ליד השמאלית ולא ליד הימנית, כי הרי כבר ברגע הראשון כשקלטתי את שקרה לי, הבנתי, כי הצד הימני שלי לא יחזור להיות כפי שהיה בעבר, וזה סופי. הצד הימני שלי כולו - קיבל שיתוק, מלא או חלקי, והיד הימנית במיוחד, לא תיפקדה כמו קודם לכן. רק אחרי זמן, הבנתי שזה שיתוק לארך כל היד, והיא לא תתפקד יותר כבעבר. אך, היכולת שלי לשמוע את הצלילים - לא נפגעה.

 

בימים הראשונים לאחר האירוע, הופיע אלי בני אלון, ובידו מכשיר חשמלי, רדיודיסק, לשמיעת המוסיקה הקלאסית אשר כה אהבתי. את המוסיקה זהיתי מיד, ואת הנעימה שברקע, זמזמתי לעצמי.

מאידך, בן אחותי, גל אלמוג, ניסה לתת לי להנאתי ווקמן כדי שאשמע מוסיקה קלאסית. אך שמיעת מוסיקה באמצעות האזניות, היתה לי לגמרי לא נעימה, ואף צרמה לי באוזן באופן מיוחד. החזרתי לגל את המכשיר, הווקמן, בתודה רבה. אני לא יכולתי לסבול את הצרימה באוזן. משונה, אך זאת עובדה. לעומת זאת, הנעימות שהביא אלון, באמצעות הרדיודיסק, נשמעו לי בעונג רב, בתוך תוכי הראש כמובן, לא באמצעות האזניות אלא משמיעה פנימית. הנעימות, המנגינות, והמוסיקה הכללית שמילאה את הראש, כל זה היה לי להנאה ולאושר כל כך גדול, שעד היום הזה, אני שומע בראשי את המנגינות המוסיקליות הללו, כאילו נוגנו היום.

 

בימים הראשונים לאחר האירוע המוחי, באו לבקרני עמוס ונילי עוז, חברים קרובים שלי. נילי הביאה עמה חליל, וניגנה לי מנגינות מוכרות לי.

אני, מיד זהיתי את המנגינה, ואף את המילים, פחות או יותר, אבל רק בתוך הראש שלי, פנימה עמוק. זה מצד אחד מעודד אותי, הנה אני שר ומזמזם, ואף יודע את המוסיקה בראש, אבל מצד שני, ידעתי כי משהו פנימי מתחולל בתוך הראש והנפש, ואני עדיין לא מצליח להבין בדיוק מה פה קורה. מצד אחר, האנשים הסובבים אותי, ביניהם נילי ועמוס, וכלל הנוכחים, שמחו מאוד - אולי יש עוד זיק תקוה בלב. אולי. 

 

נפלאות הבורא. אני שערתי אז, אבל לא יכולתי להסביר את זאת, מה פשר המנגנון שם למעלה, הכוונה בראש, המפעיל את הראש רק באפן חלקי. עכשיו אני כבר יודע מה עובד, ומה מתרחש לו שם בראש, ואני רוצה לשתף אתכם בכך. בסדר ?

 

 ישנו אזור, האחראי ליצירת מוסיקה, או במילים שלי,  "האיזור המושר". זהו המקום שבראש, בו יוצאים בטויים - בצורת קול. באיזור זה, מבוצעות ההברות או התנועות, והן יוצאות כבטוי מוסיקלי - במקום טקסטים מילוליים. זו "זימרה" בתנועות בלבד, ללא מילים.

 

איזור זה, עבד בראשי באופן תקין. "הווקליזציות המוסיקליות" שלי - עבדו להן כשורה.

 

האיזור המתאים במחצית המוח הימנית, שלא נפגע כלל, תיקשר בצורה מצויינת עם שרירי ומיתרי הדיבור. אני אומר את זאת, לעומת מרכזי השפה, המצויים בהמיספרה השמאלית, שלא הצליחו לתקשר בצורה הולמת. "המיספרה", פירושו: "מחצית המוח". מרכזי השפה שלא הצליחו לתקשר בצורה נאותה והולמת, על כן לא יכולתי להבין או לייצר שפה מתאימה. זה לקח לי זמן רב, עד שמרכזי השפה - השתקמו להם לאיטם. כל זה - הוא כשל של מרכזי השפה, הגורם לקושי ליצור דיבור מתאים. מרכזי השפה הללו, הם ספונים להם בחלק המוח השמאלי, הנקרא גם : " ההמיספרה השמאלית ". האפזיה, היא למעשה כשל של מרכזי השפה בהמיספרה השמאלית - הגורם לקושי בייצור דיבור מתאים.

 

מהי "האפזיה" הזאת שלי, ומה היא ה"המיספרה השמאלית" שכה אני מרבה לדבר עליה ?.  ארשה לעצמי מעט לספר ולהסביר. כמובן שאסביר זאת בצורה מובנת לכל נפש, על מנת שהדברים יובנו לי, בראש ובראשונה, וכך, יהיו מובנים ובהירים גם לקורא.

 

ישנו איזור הנמצא במוח והנקרא :  "איזור ורניקה". איזור זה הנימצא בהמיספרה השמאלית, אחראי על ההבנה וההמשגה של השפה. הוא כל כך זעיר, ונימצא בראש מעל הרקה.   איזור זה , ככל הניראה אינו פגוע אצלי, והא ;ראיה, אני יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד, ואני מבין את זאת היטב היטב. איזור זה, שולח את המסרים העצביים המתאימים, אל ה- "איזור ברוקה" הסמוך אליו. האיזור הזה, איזור ברוקה, הוא אחראי על תרגום המסרים העצביים, להנחיות מתאימות שקיבל במוח. איזור ברוקה, הוא "המתרגם" של המידע שאוחסן במוח.  אנו רואים בבירור את "ההנחיות העצביות" הללו, בבואם למיתרי הקול ושרירי הדיבור, שהם בתורם - מייצרים את השפה ואת הדיבור.

 

ניתן לדמות את איזור ברוקה, למעין "מחסן תווים ענק" של הצלילים,

ושל הקולות שאנו מדברים. לא פעם, איזור ברוקה אצלי, שהוא המפקח של תהליך זה, פועל כתקנו, ואז אני מדבר בצורה סבירה. אך לעיתים, מעשה שטן, האיזור הזה הפגוע אצלי, נתקע. פירושו של דבר, אם נאמר זאת באופן חד, הוא מתקשה עד מאד לתרגם את האותות שקיבל מאיזור ורניקה - להנחיות ברורות שקיבל, המיועדות למיתרי הקול ולשרירי הדיבור. המסרים שמיתרי הדיבור מקבלים הם מעין ג'יבריש, כך אני מרגיש, ועל כן - אני נתקע בדיבור. החוויה הרגשית שלי במצבים אלה אינה נעימה. אני מרגיש תקוע, מובך ומבוייש. אני מרגיש שאני יודע את מה שאני מבקש או רוצה לומר, אלא שהדיבור נעתק לי שם בגרוגרת, שאני מובך מעצם העובדה שבי הדבר מדובר. אז, התסכול מכך שאיני מצליח לבטא את שבמוחי - עצום. זו המציאות, בין הרצוי לבין המצוי. אני בינתיים - במצוי. כמה זמן זה יימשך ? אין לדעת.

 

נחזור לעסוק במוסיקה. ראינו, כיצד מרכזי השפה - פגועים בימים הראשונים לאחר האירוע, בצורה חמורה ביותר, כתוצאה מקריש דם, אשר מנע אספקת הדם, למרכזים הללו. כשאני אומר "מרכזי השפה", אני מתכוון, הן  למרכזי הייצור, והן למרכזי ההבנה של השפה. אולם, באשר למרכזי הבנת הצלילים, והבנת המוסיקה של אותם חלקים במוח, הם, ככל הנראה, לא נפגעו כלל. אני יכול להסביר זאת,על ידי כך, שיכולתי לתרגם את הצלילים הללו, באמצעות בטוי קולי משמעותי.

 

בנוסף, אני יכולתי לבצע את תנועות הניצוח הנכונות בהתאמה ובקצב נכון ומדוייק, וזה מצביע על יכולת שלי, בזמן זה כמובן, לאינטגרציה טובה. מדובר על הימים הראשונים לאחר האירוע, כאשר התאמתי את תנועות היד השמאלית שלי, שתהיינה תואמות את הזהוי ואת ההבנה של המנגינה. כל זה, גם בקצב נכון. אל יהי הדבר קל בעיניכם. שהרי בימים הראשונים לאחר המקרה, לא יכולתי לאכול כראוי, ולא ידעתי מימיני ומשמאלי.

 

כל זה מעיד על כך, כי כל המערכת הצלילית אצלי, וכל מערכת הביטוי באמצעות הקול, ולא באמצעות מילים כטקסט מילולי, וכל הנוגע להשמעת צלילים, היתה תקינה אצלי. יכולתי להשמיע הברות, ויכולתי אף לזמזם מנגינות, בצורה מדויקת ביותר. אבל, בשום אופן לא יכולתי לייצר שפה, ומילים בעלות משמעות. אני מבין, שאזורי "ברוקה וורניקה" [ שקרואים כך, ע"ש המדענים שהביאו לחקור את התופעה ] היו פגועים אצלי כבר בימים הראשונים לאחר האירוע, בצורה משמעותית.

 

אם אני נתקע במהלך שיחה, עם שם המחבר, או עם שמו של הספר שזה עתה עמד לי על הלשון, או סתם עם מילה ספציפית שהיא העיקר של השיחה שלי, אז אני נכנס ללחץ, והמצב נהיה גרוע יותר.

 

אני רוצה לספר אנקדוטה אשר קרתה לי לפני כחדש. אני ויעל אשתי, הלכנו לנחם אבלים אצל נעם שריף, ידיד קרוב שלנו. אמרנו לו דברי נחומין על אבדן אחותו, בת-שבע, שהלכה לעולמה. כדרכנו, וכדרך העולם, החלפנו שיחה על דא ועל הא. בין היתר, שאל אותי נעם לגבי יכולת הניגון שלי של מילים. אמרתי, שאני מרגיש חופשי לזמזם ניגון של מנגינה, אגב שירה או זמזום קטע מילולי. אבל, את הטקסט המילולי - שפתי שבו, אני לא מצליח לכתוב או לדבר, כאילו היה זה כתוב בשפה זרה. כאן, אמר לי נעם דבר שהדהים אותי לחלוטין, הנוגע לנגינה המושרת לטקסט כתוב. אם תקח לך טקסט שחוברה לו מנגינה, נאמר טקסט שאתה מכיר בתנ"ך, או בביאליק וכו', אז אני אומר לך, כך נעם, שאפשר, כי יהיה לך קל יותר לבטא את רצף המילים בכתב כאשר הוא מחובר למוסיקה. קח, ותנסה זאת !

 

ואכן כך קרה. ניגנתי - ושמחתי. כאשר אני מנגן ברצף טקסטים מקראיים, או שירה של ביאליק, למשל, אותם אני זוכר בעל פה, עם טעמיהם המוסיקליים, אין לי כל קושי ואני לא נתקע בהם כלל וכלל.

 

נשאלת השאלה: מדוע זה קורה, שכאשר אני קורא טקסט בצורה רגילה, הוא לעיתים קטוע, בעוד שכאשר אני מזמזם אותו בצירוף מנגינה, אני יכול, ומצליח, לבצעו בצורה רציפה ומושלמת ?

 

התשובה לכך, קשורה לעובדה שהאיזורים המוחיים שבהם מאוחסנות מנגינות, לא נפגעו כלל ועיקר. העלאת הזכרון של המנגינה, כאילו היא מזכירה "לאיזור ברוקה", את המילים ואז הטקסט, נקרא ביחד עם הניגון, בצורה רציפה.

 

עקרון זה של צירוף מספר סוגי זכרון, מצוי במוחנו גם בהיבטים אחרים.

כך למשל, כאשר אנו נזכרים במקום מסויים בו בקרנו, לא פעם עולים גם הפרצופים והדמויות איתן היינו באותו מקום. המעניין ביותר הוא, שישנו זכרון של פרצופים וזכרון של מקומות, המאוחסנים במוח.

 

באופן דומה, זכירה של מקומות - מעלה בנו חוויות של שמחה, עצב, געגוע, או פחד.

 

לסיכום, איזה מזל יש לי, שהמחסנים שלי היו מלאים, ואני יכול היום להשתמש בהן כדי לשחזר את הדברים החסרים. אני משתמש במוסיקה- כדי להעלות דברים -  שבדרך אחרת לא יכולתי להעלותם.