הארץ

חדשות בריאות

אין לי שפה

* לפני חמש שנים עברתי אירוע מוחי שהותיר אותי 0ובל מאפזיה, שבאה לביטוי בקשיי שפה. מאז אני מוטרד, האם כושר החשיבה והזיכרון שהיו לי נשארו בעינם?

• עו"ד ישראל קנטור

• 04.12.2011

• 12:00

בגיל 70 אני מציין 45 שנים להרצאות שלי באוניברסיטה של תל אביב. הייתי עורך דין בעל משרד גדול, שוטף ורהוט, והקהל היה מקשיב להרצאותי מרותק. עכשיו אני עומד כאן, באותו מקום, בהבדל אחד: אין לי השפה הרהוטה שהיתה לי באותם ימים. השפה שלי כיום שונה לחלוטין. יש לי פגיעה מוטורית. יש לי פגיעה בדיבור, אם כי כושר הדיבור שלי משתפר והולך.

בגיל 65 החלטתי להתחיל שינוי מהותי בח״. במקום עורך דין אהיה צייר. אבל כמו שאומרים, "א מענטש טראחט, אונד גוד לאכט!" ("האדם מתכנן, והאלוהים צוחק"). במקום מה שתיכננתי, עברתי שבץ מוחי קשה ביותר. אבל חמש שנים עברו עלי, ואני חי חיים מאושרים. אשתי וילדי עברו פרק חשוב ביותר בחיינו המשותפים. אנחנו, יחדיו, מתמודדים עם אורח חיים שונה לחלוטין, אבל החיים שלי מרתקים. אלו היו ועודן שנים מאתגרות ביותר.

בתחילה לא דיברתי כלל. לא יכולתי לכתוב ולקרוא. לאט לאט אני עובד ומשתפר. לחוסר היכולת להשתמש בשפה, תופעה שיש לחלק מהחולים בשבץ מוחי, קוראים המלומדים "אפזיה".

כדי לתת לכם תחושה מה מרגיש מי שסובל מאפזיה, אספר לכם סיפור שקרה לי: באחד האמשים, בשעות בין הערביים, ירדתי עם וילמה, המלווה שלי, לקנות כרטיס פיס. הגעתי לקיוסק, פניתי אל המוכר ואמרתי לו כמה מלים. נראה היה לי ששאלתי היתה טריוויאלית. המוכר, גבר גדול ממדים, פנה אלי בשאלה: "מה?" אזרתי אומץ, ושאלתי שוב אותה שאלה. המוכר, גבר חסר סבלנות ובוטה, אמר לי: "מה אתה אומר? אני לא מבין ממה שאתה אומר אף מלה!"

רק אז הבנתי שאני מדבר בלשון שהיא מלמול חסר משמעות. דהיינו, יוצאות לי מלים מהפה, אבל איש לא יכול להבין אותי. נעלבתי עד עמקי נשמתי. וילמה נחלצה לעזרתי והסבירה למוכר את חפצי. היתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהלכתי לקנות כרטיס פיס.

היתה זו האפזיה. היה זה "הדיבור המשתתק" שלי. מה נשאר בראשי אחרי האירוע? האם זאת שפה חדשה לחלוטין, שאני מתאמץ לסגל לעצמי, או שמא זו אותה שפה, אך היא קלוקלת? את זאת אני שואל את עצמי יום-יום ושעה-שעה.

 

אדם חדש

כשאדם רגיל מדבר, הוא יכול לשמוע את עצמו מנסח את מחשבותיו ואחרים יכולים להעריך את מה שאמר. אני לא יכול לדבר באופן חופשי.

אינני יכול לקחת חלק בשיחה ולהביע את עצמי כמו פעם. אני יושב עם אנשים ומאזין לשיחה, ער לדברים. אני מתכנן לי את הדברים שברצוני לומר, ובטוח שהדברים ״צאו מפי מושלמים. והנה, רק ברגע שאני מתחיל לשוחח עוברות המלים "מטמורפוזה", ואני מתוסכל.

אני, שהייתי מורה ומדריך למשפטנים, פתאום מחפש את המלים ולא מוצא אותן. אני תמה מה נשאר אחרי האירוע שקרה לי מאותו האיש החושב שהייתי פעם.

 

ברור לי שהבעיה איננה הבהירות בתוך מוחי, אלא יכולתי לדבר. מה קורה לי בשעה שאני משוחח עם חבר, האם הוא מרגיש שזאת לא העברית שבה הייתי משוחח אתו לפני שש שנים, אך מתבייש לדבר על כך בנוכחותי?

"אין לי שפה", צעק פעם אבות ישורון בראיון, כשרצה להביע את אי יכולתו לכתוב שירה בייעברית". למשורר היה ברור שכאשר הוא מבקש לקנות מרגרינה בשפת האם שלו, ״דיש או פולנית, זה הולך במישרין. לא כן בעברית. כאן הוא נעצר ואיננו יכול להתבטא כהלכה.

זה דומה מאוד לשפה שלי, עברית, שאינני יכול לדבר בה בכלל, לפחות לא בדיבור קולח ושוטף כשם שהיה לי פעם. העברית כיום אינה "מתנגנת" ואינה רהוטה כמו פעם.

ובכל זאת, האירוע המוחי נתן לי תקווה בלב. תקווה גדולה. זה מטלטל את החיים, אבל בסופו של דבר אירוע כזה מביא אותך למקומות מאתגרים מאוד. אני אמנם אדם חדש. לא מרצוני, אלא מחוסר ברירה, אך יש לי כל מה שאדם מבקש. אני שמח בחלקי.

היום, אחרי חמש שנים, אני בראש ובראשונה מצייר ואני מאושר מכך. אני כותב - שירה ופרוזה - מנגן ביד אחת על פסנתר. אנחנו יוצאים לבלות. קונצרטים, הצגות. אנחנו מארחים ומתארחים.

נכון שאחרי אירוע מתסכל כזה, צריך למצוא כוחות נפש חזקים וכוחות פנימיים כאלה, שאפשר לנתב למקומות חיוביים.

אני פעיל בעמותת "נאמן" המסייעת לנפגעי שבץ מוחי. לפני חודשיים יזמתי רעיון - להעביר פעם בשבוע קורס לציור בעמותה, בשיתוף עם המרכז הרפואי-שיקומי רעות. בכל פעם באים כ-25 נפגעי אירוע מוחי להשתתף בקורס ולצייר יחדיו.

וכמו שאמר אוסקר ויילד: "כתבתי - כשלא הכרתי את החיים. עכשיו - אני מבין את החיים, ואין לי מה לכתוב. את החיים אפשר לחיות, ואני חי".

הכותב היה מייסד ושותף בכיר במשרד עורכי הדין קנטור, אלחנני, טל ושות'. בקיץ 2006 עבר שבץ מוחי. מאז פרש מהמשרד הוא עוסק בציור ובמוסיקה, ומרצה בין השאר באוניברסיטת תל אביב ובבית החולים איכילוב. בפתיחת תערוכה של ציוריו ב-2008 אמר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, כי התערוכה היא "ניצחון הרוח על החומר". דבריו מובאים מתוך הרצאה שנשא באוניברסיטת תל אביב ב-30 באוקטובר 2011.

את התמונה צייר עו"ד ישראל קנטור