התחושה הזו לא עוזבת. עניין של הרגל. אפשר להיות מוקפים באנשים ולחוש כל כך לבד. זה בולט במיוחד בארוחות חג. כולם מלהגים על דא ועל הא ולי זה נראה הכי לא קשור. למה הם לא מדברים על מה שקשור, על מה שכואב? למה העולם סובב על צירו והצרות לא מעניינות איש? כי ככה זה. אנשים אוהבים לדבוק במצליחנים, באנשים מאושרים, במי שמצחיק אותם, במי שיביא להם תועלת. כן, גם משפחה. למה, הם לא אנשים? זה שנולדתם במקרה לשבט שלהם לא עושה אותם מיוחדים או יוצאי דופן. הם בסך הכול אנשים שאולי לא רוצים לשוחח על הצרות בארוחת החג, שרוצים לקוות, שעסוקים בהעמדת פנים שטוב להם אולי יותר ממה שנדמה, ואולי דווקא המפגש המשפחתי הוא מקום מנחם בשבילם, אולי כאן הם מרגישים שהם יכולים להציג את ההצלחות שלהם, אולי ואולי ואולי... לי באופן אישי יש בעיה עם חגים. אני תמיד מלבלבת בהם לכאורה. זה כל כך חצוי, כי אני מקיימת יחסי אהבה-שנאה עם ההשתקפות של עצמי על פניהם. בואו נודה באמת: אנשים שלא מחייכים אלינו הם סתם מגעילים או כאלה שלא מסוגלים להתגבר על עצמם. הרוב נובע מפגיעות יתר, ופחות מרוע. הנוחות המיידית היא לנסות לנחש מה חושבים עלינו. לעולם לא נדע. לעולם לא נוכל להשוות עם איזו קבוצת ביקורת נעלמת ולדעת את התוצאה, ובינינו - למי זה בכלל אכפת? הצרה היא שהזיכרון שלנו קצר לגבי הרגישות החברתית. רוב האנשים חושבים שהם המציאו את הגלגל והם היחידים שהרגישות שלהם היא כזו ששוברת שיאים. זה בדרך כלל נכון חלקית. רוב האנשים הרגישים מפתחים רגישות בעיקר כלפי עצמם, כך שהם דורשים התחשבות שיא מהסביבה בלי לעצור ולחשוב פעמיים עם איזה מטען הגיעו הסובבים. לא יכול להיות שהדודה שבאה מרחוק היא במקרה גם בווסת? לא יכול להיות שהזוג הטרי, שהתחתן לפני שלושה שבועות, רב בדרך לארוחת החג, כי היא רצתה שהארוחה הראשונה תהיה אצל אימא שלה? :) אל תחמירו עם הסובבים אבל בעיקר אל תחמירו עם עצמיכם. וכן, כתבתי את הפוסט הזה בעיקר לעצמי. מי שבמקרה הציץ ונפגע - בעיה שלו LOL חג שמח, כי לא כדאי אחרת.