קבוצת פסיכודרמה מפגש שני

כל אחת מספרת רק מעט מה'אני'

אני יושבת בכיסאי מעט מכווצת

מנסה ליהנות אך בטני כואבת עלי ולוחצת

 

לא מצליחה להתאפק יותר

ולשירותים יוצאת כמה שיותר מהר

האמת שלא רציתי לחזור

היה בי רצון להישאב עם המים לתור הבור

 

רציתי עם הכאב והתחושות להישאר

ולברוח מלהזדהות שוב עם מישהו אחר  

מכיוון שידעתי שאם לא אכנס

יהיה לי קשה אם אתן לעצמי לפספס

 

חזרתי למקומי וניסיתי להשתלב

אך הייתי נתונה כל כולי לכאב.

זהו. אבדתי את הריכוז

אני כבר לא נמצאת שם במאה אחוז

 

ומה שהקשה עלי במיוחד

הייתה ההקשבה לכל אחד

איך אפשר כך להקשיב

אם כל סיפור מזוהה ומכאיב

אם כל מילה של כל אחת

מעלה בי כמה אסוציאציות בבת אחת.

 

שחור או לבן, הכול או לא כלום

אלו היו נושאי הסיכום

ועל מנת שנוכל לפתוח את הפגישה הבאה

בעיבוד התכנים בצורה מלאה,

 

כל אחת מהבנות התבקשה

לספר בקצרה היכן זה פוגש אותה

האם היא מתחברת עם הנושא,

איך זה מתבטא אצלה בחיי המעשה.

 

רמת החרדה בי עולה שלב

רוצה לשפוך הכול, כאן ועכשיו

ואני ממשיכה לשבת לכאוב ולשתוק

וכל הרעיונות של מה לספר עפים להם רחוק.

 

מתקבצים ביחד לענן שחור ומאיים

שמלא בקרבו בטיפות של גשם

שרק רוצות לפרוץ אל העולם

לא אחת אחת, אלא ביחד כולם

 

אסור לו באופן כזה להתפרץ

הרי הובטח כבר שמבול לא ירד על הארץ

ורק קשת של צבעים מכל המינים והסוגים

מתפרצת מתוכו ללא מילים.

 

ואני שכל כך אוהבת לדבר ולשתף

אבדתי כבר מזמן את כל הכיף

הבמה שאני עומדת עליה בדמיון

מתרחקת ממני ונשארת עדיין רק בחיזיון

 

הענן השחור מאפיל על ראשי

מי זוכר בכלל איפה זה פוגש אותי

רק תחושת חרדה ששוב לופתת

והופכת את האש בתוכי ללבה לוהטת

 

איך אפשר לספר אחד מיני ים?

כשעדיין כל השאר יישארו לגבי נעלם?

איך אפשר לבטא רק בכמה מילים?

נושא שמלווה אותי בכל תחום בחיים?

 

איך אפשר להסביר את כל התחושות?

אז שוב המילים בורחות וגורמות לי בושות.

שוב פותחת את פי לבלי קול

שוב מחשבותיי פורצות בתוכי במחול

 

מה אומר ומה אדבר?

זה הרי חייב לצאת מתוכי מושלם ביותר

שיראו שמדובר בבחורה מוכשרת

אי אפשר פחות, לעצמי אני מהרהרת

רוצה כל כך להוציא ולשתף את הקבוצה

אך הכול נחנק ולא מצליח לצאת החוצה

 

כן זה כך, שחור או לבן

פרפקציוניזם מושלם

זה לרצות לספר הכול לכולם,

ולא להשאיר שום דבר נעלם

כי להוציא רק מעט זה כלל לא שווה

לא מבטא ואותי לא מהווה

אופס והזמן חלף ונגמר

ובחוויה שלי שום דבר לא נאמר

 

האש בתוכי מאיימת לשרוף

טיפת מים לא תצליח לכבותה עד הסוף

הצבעים מתחלפים בה במהירות

בבליל של מילים שלא נאמרו

 

נשארת עם עצמי והתחושה הקשה

שגרמה לי לשיתוק וגם לבושה

לשנאה עצמית על שכך אני נוהגת

שנאה על הוויתור על הרצון לסגת

 

רוצה רק לבכות לשטוף ולשחרר

כאן ועכשיו כמה שיותר מהר

אך מיטתי כה רחוקה

והדרך אליה קרה וארוכה

 

תמיד שנאתי את משחק הדמקה

חייבת לנצח ולצאת המלכה

משבצות שחור לבן ממלאות את ראשי

פורשת מהמשחק, הפחד מוחשי.