הנפש

אוקיי יצאתי להפסקה בילתי מתוכננת

אתם כבר מכירים אותי עם הקפריזות שלי ומצבי הרוח הבלתי מתוכננים.

אבל, הנה הגיע הזמן לחזור. ממשיכה היום עם פרק נוסף בתניא.

פרק א' חלק שלישי (ואחרון)

זוכרים את שבועת הנשמה? הבטחתי שאני אגדיר צדיק, רשע והכי חשוב נשמה!

הגיע הזמן לדבר על זה.

במאמר מוסגר וחשוב מאוד: על פי הקבלה יהודים הם יחודיים בכך שלהם שתי נשמות, נפש ונשמה. בשונה מיתר בעלי החיים אשר להם רק נפש אחת.

ועליה נדבר היום.

אש,

רוח,

מים,

עפר

ארבע היסודות הרעים שעומדים בבסיס הנפש.

הנפש נמצאת בחדר הלב השמאלי והיא הכוח המניע את הדם. דם ללא נפש הוא מת.

הנפש היא חיות האדם. ומכאן שמה 'הנפש החיונית' היא מוכרת גם, ויש שיגדו אפילו יותר בכינויה 'הנפש הבהמית'.

הרגשות שלנו, המידות שלנו באות מהנפש.

'בהמית' כיוון שמנקודת מבט זו על האדם, הוא דומה גם לבהמה, שניהם מופעלים על ידי מערכת מידות ודחפים.

בעל התניא מחלק את המידות לרעות וטובות וממפה את הרעות לפי ארבעת היסודות: אש ומים, רוח ועפר.

אש- כעס וגאווה. האש עולה למעלה גם מידות אלה מתאפיינות בחום "ובעליה למעלה". אדם גאה הולך בראש מורם, לאיש כועס הדם עולה לראש.

מים- תאוות תענוגים, בלשונו. המים מעניקים תחושת עונג ולמעשה המים נמצאים בבסיס כל התענוגות.

רוח- הוללות, ליצנות, התפארות ו'דברים בטלים'. לעשות רוח, ה'פאן' של החיים. כולם עומדים סביב, צוחקים מאותם בדיחות ריקות. הריק ממלא את הכל. הרברבן התורן מתפאר בהישגיו ולכולם ברור וכולם מרגישים שאין כלום.

אבל הרוח הזה מתפזרת על הפנים ומגרשת את המחשבות וזה נעים וקל וממשיכים ללהג ולשחק ולחזיק את הבטן ולהתנדנד מצד אל צד כמו רוח. רק אל תשאיר אותי לבד איתי וזה מוביל אותי לקטגוריה האחרונה

עפר- עצלות ועצבות. מובן למה שני המידות האלה ממוקמות יחד, הן כותשות אחת את השניה כמו בשאלת מי קדם למי, הביצה או התרנגולת. אדם עצל או/ו עצוב חש תחושת כובד,  הראש שלו מוטה כלפי מטה. כתפיו שמוטות. אני חושבת שאפילו צבע הפנים שלו מזכיר עפר. פנים אפורות. כשאנחנו עצובים אנו חושבים פעמים רבות 'אין לי כוח'.

אסכולות פסיכולוגיות ותרפיות שונות שצמחו על רקע החלוקה הזו,  נטו לחלק גם את האנשים לפי סוגי אופי באותה שיטה.

כך לדוגמה, אנשים מדוכאים הם אנשים שאצלם יסוד העפר דומיננטי יותר. אנשים "שטחיים'' הם טיפוסי רוח. וכן הלאה על זאת הדרך.

אני לא יודעת בוודאות אם לכך הייתה כוונת הספר, על כל פנים ברור שלכולם יש מהכל. וכל בנאדם בכל זמן נתון יכול לבחון את עצמו, איזה יסוד מנהל אותי עכשיו. אם אקח את עצמי כדוגמה אז פעמים רבות אני מאנשי ה'מרה השחורה', עפר. מצד שני אולי הודות למאניה אני פעמים רבות מזהה את עצמי גם כרוח.

זה עוזר לי להשתיק קולות ו'לשחק' אותה כלפי חוץ.

שמעתי הסברים נוספים על החלוקה הזו, אני לא רוצה להרחיב בהם כי לא החלטתי כמה אני מקבלת אותם ומסכימה איתם, אם בכלל.

נעבור למידות הטובות. בעל התניא שוב עושה הבחנה בין יהודי ללא יהודי כשהוא סובר כי רק ליהודים ישנן מידות טובות.

לשיטתו, המידות הטובות שבטבע היהודי, היהודים כולם. כמו רחמנות וגמילות חסד הם גם מהנפש הבהמית. ואילו גויים כל סוג של צדקה וחסד שהם עושים, לעצמם הם עושים את זה מיתוך מניע אוגואיסטי אך ורק בשביל להתייהר וכו'.

זה לא צריך להוריד מנחיצות וחשיבות הפעולה שלהם כנותני צדקה וגומלי חסד. אבל, נותן פרשנות שונה לחלוטין למניע העומד מאחרי.

מקווה שהחזקת ראש עד פה, אם כן מעריכה אותך על כך.

אשמח לשמוע אם הפרק הזה דיבר אלי(י)ך באיזה שהוא אופן, בעד, נגד. מצאת את עצמך פה?

תובנות, הארות, הערות יחמיאו לי מאוד ויראו לי שהתאמצתם בשבילי, לקרוא את כל זה.

תודה אנשים                                                             יקרים

פרק א' ◇

פרק א ◇◇