הדבר האחרון שאני זוכר ,  שהתעוררתי עם חרדה, ואז הגיע הדיכאון, זה היה לפני שנים רבות (מעל עשור),  מאז אני מוצא את עצמי נלחם עם החרדה, והדיכאון, שני אויבים בלתי נראים ובעלי יכולות טקטיות שלעיתים אין גם לגנרל.

אלה הם חיינו רצופים עליות ומורדות, מבלי שתהיה לנו אפשרות אחרת אנחנו מוצאים את עצמנו בורחים שוב, ושוב למקום אותו אנחנו רוצים לשכוח, הייאוש, חוסר האונים, התחושה שאנחנו בודדים ולבד, למרות שחלקנו מוקפים באנשים.

זו מלחמה מבפנים, אין ולא יהיו בה מנצחים, בכדי לנצח עלייך להרוג חלק בעצמך, הלוואי וזה היה פשוט, הלוואי והכל היה בסדר.

זו המלחמה הקשה ביותר, זו שנמצאת מבפנים, סוג של מלחמת אחים, אתה נגד עצמך.