אמצע הלילה, מסתובבת מצד לצד

לא מוצאת מקום נח לראש, או ליד.

קמה לשירותים וזו רק ההתחלה,

החרדה גורמת במעי לנזילה.

האחות מתעצבנת, "כמה אפשר?!"

'לכי דברי עם המעי המוזר'.

כדור הקלונקס שמוצע מהאחות,

נבלע בגרוני, כבר הפסקתי למחות

ולא מצאתי לנפשי מנוח,

על אף שהחדר היה סגור ולא פתוח,

אפילו, שאת ראשי טמנתי עמוק מתחת לשמיכה,

התחושה מסביבי הייתה לא בטוחה

הרגשתי חשופה ולא מוגנת

למרות ואולי חרף המצלמה שמעלי מותקנת.

רציתי לעצום עיניים  ולעולם לא לפתוח,

מרוב מחשבות נגמר בי הכח.

הייתי זקוקה למשהו מחבק ושמור

שאותי יעטוף יחבק ויחביא מהמרחב הארור.

פתחתי את דלת הארון

והנה צץ לי רעיון

אכנס לתוכו, אצטנף בעצמי,

אתן לכדור להשפיע על מוחי,

אולי פה ארגע ואשן,

תחושה מרגיעה פשטה בי בצינוק הקטן.

אך שוב דלת החדר נפתחת, 

האחות שבאה סימנים לקחת,

לא מצאה אותי במיטתי,

לרגע חשבה שאולי נמלטתי.

אך מהר מאד פתחה את הדלתות

ומצאני עטופה ומוחבאת בתוך השמיכות.

ביקשה ממני לצאת מהארון,

הסברתי לה שהוא מגן עלי מפני השיגעון,

שאני צריכה להיות בצינוק קטן,

אך היא החליטה שזה מעשה מסוכן.

עיני מוחי כבר רצו להיעצם,

אך הפחד לעזוב אותי מיאן.

היא כיסתה אותי בשמיכה 

וליטפה אותי בביטחה,

ואמרה שהם שומרים עלי ואני מוגנת

ואם אחוש במצוקה, שאבקש את עזרת הצוות.

אבל לכי תסבירי לה שאני צריכה להרגיש נמחצת,

שמרוב חרדות מרגישה נלחצת.

ושם בארון, בין שפיות לשיגעון,

בין 4 קירות שמוחצים כל היגיון

ולא משאירים שום פתח לדמיון,

להרע, או להזיק לעצמי במרחב הגדול,

בו המצלמה נותנת לך להרגיש כמו באח הגדול.

ואני זקוקה למקום קטן שהוא רק שלך,

מקום קטן שאשב בו בבטחה,

גם אם הוא לא נח לעת עתה,

אך הוא מגן עלי מפני הבעתה.

מפני הרעשים המפחידים שבחוץ,

מפני האור שחודר בלי לשאול אם הוא נחוץ.

וזהו עכשיו אני מתחת לשמיכה,

מנסה לכתוב את מה שקרה אך עתה.

אולי למי זה ישמע משוגע,

אך אני מצאתי היגיון במחץ המגע,

של קירות הארון על אברי גופי הנמחצים,

בין קירות הארון שלא מְפַשְטים את הלחצים,

אלא שומרים עלי ומפניהם מגנים,

מחבקים, גם אם החיבוק קשה ולא נעים.

מקווה לבוקר קצת יותר שפוי ונינוח,

למרות שבא לי את עיני לעצום ולעולם לא לפקוח .