תחנה שנייה במסע - אנגליה
צמחים סיניים בכיכר המרובעת
גלגלי המטוס נושקים לאדמה - נחתנו באנגליה, מזג האוויר הסגרירי היה שונה מהחום הישראלי שעזבנו מאחורינו, ביחד עם שלושת הגדולים שלנו (גדולים? בן 9, 7, ו5) שנשארו אצל ההורים. בעלי ציפי והקטן - בנימין, שמנו פנינו למשפחה שאירחה אותנו. איך הגענו לכאן? כמו בסרט אני מגלגלת אחורה לפגישה שלי עם ג'. היא בהתלהבותה סיפרה לי איך רופאה סינית אמיתית בלונדון ריפאה את הבן שלה שהיה נראה בדיוק כמו הבת שלי. היה נראה לי מהתיאורים שהיא לא מגזימה, ומיד בדקנו אפשרות להגיע ללונדון לרופאה הסינית. הבנתי ששישה שבועות יספיקו לקבל את הטיפול שנמשיך בארץ. ארזנו ויצאנו לדרך.
תוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עולים ויורדים בUnderground - הרכבת התחתית של לונדון הגענו לLeicester Square, הכיכר המרובעת, שם מצאנו את הקליניקה של ד"ר לי. כפי שאפשר לראות בתמונה, בכניסה למרפאה קידמו את פנינו מדפים עמוסים בצנצנות מלאות עשבים שונים ומשונים. כאשר ד"ר לי ראתה את ציפי, היא אמרה לנו באנגלית עם מבטא סיני כבד "הילדה במצב שאי אפשר לתת לה את התרופות שלנו תחזרו כשהמצב ישתפר" היא נתנה לי תה צמחים לשים באמבטיות אבל לא תה לשתיה. המצב של ציפי לא היה כל כך קשה יחסית לעצמה. היא היתה עדיין על גרמים בודדים של קורטיזון שירדנו לאט לאט, ואף על פי כן היא לא התאימה לטיפול.
חזרנו מאוכזבים ודואגים, מה יהיה? אמבטיות הצמחים לא הועילו הרבה וששת השבועות עומדים להיגמר, החגים עמדו בפתח, מה נעשה? החלטנו להביא את הילדים ושכרנו בית לעוד שישה שבועות. המצב שלה המשיך להידרדר, בערב יום כיפור ציפי לא נראתה טוב, הפריחה שעל כל הגוף והפנים היתה אדומה, מפרישה, בעלת ריח טיפוסי חמצמץ. חבקתי אותה, קשה היה למצוא מקום לנשק אותה מבלי להרגיש את הדלקת, בכל זאת חיבקתי ונשמתי לתוכי את הריח שלה ואמרתי בדמעות: "ציפי, ציפי שלי אני אוהבת אותך ולא משנה איך את ניראת ואיך את מריחה" הדמעות שלי התערבבו עם ההפרשות שלה ותוך כדי הרגשתי שיש לה חום, במדידה הכספית של המד-חום עלתה גבוה, שוב אותו תסריט? בזריזות הגעתי לרופא ששלח אותנו מיד למיון.
בבית החולים "אליזבת המלכה" (בית החולים הזה נסגר כמה שנים אחר כך) ציפי אושפזה בקיטון קטן, ישבתי לידה וחיכיתי להמלצות הרופאים. פעם ראשונה, שהאחות מרחה את ציפי במשחות קוטיזון והרבה קרם לחות וחבשה אותה בתחבושות מיוחדות (עם אבץ) בכל הגוף.
אותו יום הכיפורים היה יום כפרת עוונות אמיתי. לבד עם ילדתי החולה בניכר, בקיטון הצר, עם רופאים נכנסים ויוצאים - הרגשתי קרובה ורחוקה - חבוקה ודחויה. רגשות מעורבים עם הרבה תקווה. זו היתה פעם ראשונה שהרופאים הצליחו להשתלט על המצב ללא סטרואידים בוריד או בפה.
הרופאים לא התרגשו ממצבה, ונראה היה שהם יודעים איך לטפל בזה, בנוסף שלחו אותנו לבדיקות מקיפות במערכות שונות.
חזרתי הביתה בערב סוכות, ציפי הרגישה יותר טוב נראתה יותר סביר, חג הסוכות עבר עלינו ברגיעה אבל כל הזמן שאלנו את עצמינו מה הלאה מה עשים?