תמיד כשיולדים בבית חולים אחד, ומשהו לא ממש הולך כמצופה, חושבים שהדשא בבית חולים השכן ירוק יותר.

כך היה אחרי הלידה הראשונה שלי, שהסתימה בנתוח קיסרי.

בהרגשה שלי הם בקלות רבה מדי החליטו על ניתוח קיסרי, מבלי לנסות לעזור, לסובב אותי, לתמוך במהלך הלידה. כלומר חווית חדר הלידה שלי היתה על הפנים, עם כעס על היד הזריזה שחתכה והוציאה את התינוק באמצעות הסכין. אלא שרק לאחר שבלידה הבאה החלפתי בית חולים, קלטתי עד כמה היה החלק של הניתוח בפעם הראשונה הרבה יותר מקצועי, ועוד יותר החלק שלאחר הניתוח. התמיכה ביולדת הקיסרית.

וזה הסיפור:

 לידה ראשונה - מתחילה לידה רגילה, מתקדמת בעצלתיים. אני מזמינה אפידורל. כשהוא מגיע, אמא שלי אומרת לי שאני כבר בלידה וחבל, אבל המרדימה לא מקשיבה לאמא, היא באה לעשות את העבודה שלה, ותוך כמה רגעים, האפידורל עובד. שקט ושלווה, הצירים המטורפים שהיו נעלמו. זה לא שאני לא מרגישה אותם, הם פשוט התאדו... אמא אורזת את עצמה ונוטשת אותי עם בעלי.

עד שהיא מגיעה הביתה, מתרחשת דרמה מהסרטים בחדר הלידה שלי. פתאום מישהו החליט שצריך ניתוח קיסרי, וטראח... כולם רצים, פתאום כולם בלחץ, מבקשים שאעבור למיטה נוסעת, אני עוברת... ומתחילים לדהור איתי לחדר ניתוח, כמו בסרטים. הכל מתוקתק, כלם מיומנים, מגיעים לחדר ניתוח, מעיפים אותי מהמיטה הנוסעת למיטה שמנתחים, מחליטים על הרדמה מלאה , והדבר הבא הוא שאני מתעוררת בחדר התאוששות, אמא לתינוק מתוק.

שלוש שנים אחר כך:

לידה שנייה - בית חולים שונה, כי אני עדין כועסת על הראשון, חדר לידה אחר... חוויה מתקנת... מוכנים לנסות לידה רגילה - מוכנים לכל מה שאני מבקשת, ואני באמת מנסה כל מה שלמדתי מהחברות בפייסבוק ובקורס הכנה ללידה. כולל עמידה על שש. הפתיחה יפה, אפידורל במקום, והילד...  לא יורד. 

ואז... נופלת ההחלטה. ניתוח קיסרי! הפעם אני דווקא מבינה למה... ואפילו נלחצת, והם... כמו לפני שלוש שנים, מבקשים שאעבור למיטה נוסעת, אני עוברת.

אלא שכאן מתחיל ההבדל. למרות שברור שהתינוק במצוקה, אין דרמה! אין לחץ! מתגלגלים בעצלתיים לאורך המסדרון, מגיעים לחדר ניתוח. מבקשים שאעבור לבד למיטת הניתוח. מה ניראה להם? עם האפידורל? יש להם זמן... אני עוברת והם לא עוזרים. הם מסתפקים באפידורל, ניתוח בהרדמה מקומית, אבל באופן משונה מכסים לי את הפנים עם סדין.  אני כבר מתה?

המנתח מבקש משהו מהצוות, ולא מקבל. למה, מה בוער? הוא מבקש שוב, קצת יותר עצבני, והמרדים מסביר לו מדוע הוא לא יכול לתת לו את המשהו הזה. כי הוא המרדים. ואני לא רואה כלום בגלל הסדין, אבל שומעת. ותוהה אם הניתוח יתחיל מתי שהוא.

כאב ראש גדול קופץ עלי ואני מעדכנת אותם, ואז סוף סוף הם שולחים אותי לישון כמו שצריך. הדבר הבא שקורה לי, זה שאני מתעוררת עם תינוק חמוד שכמעט מת, כי חבל הטבור נכרך מסביב לצוארו ומסביב לכל גופו, התינוק היה "ארוז" בחבל הטבור, הסביר לי הרופא, מה שמנע ממנו לצאת מהרחם בדרך המלך.

ואני שואלת אתכם, אחרי השאנטי באנטי הזה, האם אשקול עוד פעם את הבית חולים הזה? כנראה שלא...

חשוב שתבינו נשים יקרות, התנאים בהמשך היו מעולים, המלון, חמישה כוכבים בשני בתי החולים, הצוות על הכיפק, אבל עוד שני הבדלים קטנים אבל ענקיים לרעת החוויה בסיבוב השני:

•  הטיפול בכאבים אחרי הניתוח היה על הפנים - זה מתחיל בזה שאני מטפסת על הקירות מכאב, והם בשאנטי שלהם מתייעצים אתי מה לתת לי. הבנתם? הם מציעים ואני צריכה לבחור. ואחרי שבחרתי ממה שהציעו לי, נדפקתי... כי הכאב לא עבר, אבל הם לא יכלו לתת לי יותר כלום. הם הסבירו לי בצורה מלומדת שאחרי מה שנתנו לי צריך לחכות שמונה שעות, או ארבע שעות או שש שעות, עד המנה הבאה. מה שלא יהיה, אי אפשר לתת יותר כלום, ואני ממשיכה לטפס על הקירות מכאבים. נראה לכן סביר שההיצע התרופתי נגמר? ושיולדת בקיסרי צריכה לסבול כמו בימי הביניים?
• 6 או 8 שעות חלפו - מטפלת מגיעה ונותנת לי הוראה לקום מהמיטה. מבחינת המטפלת, אני לא ילדתי מעולם. היא נשענת על הקיר, ולא עוזרת לי לעבור מהמיטה לרצפה, לנעלי הבית ולשירותים. אני עדין מטפסת על הקירות מכאבים, זוכרים? למחרת אני נדרשת לעבור לחדר אחר. המטפלת מגלגלת את הארונית, אני נסרחת אחריה מתפתלת מכאבים. מאוחר יותר היא הסבירה לאמא שלי שזה בכוונה. כי לשיטתה רק ככה היולדות בקיסרי מתחילות לתפקד. אחרת הן מתפנקות. מעניין שבלידה הראשונה, עד כמה שאני זוכרת, לא רק שעזרו לי לעבור ממצב למצב, גם הביאו לי תה ומעדן, ולרגע לא חשבו שאני מתפנקת. ואולי אני פשוט כבר לא זוכרת מה שהיה לפני שלוש שנים.

השורה התחתונה היא שבלידה הבאה - על סמך המדגם של השניים שלי, אני בוחרת בחדר הלידה של הלידה השנייה, ובחדר הניתוח ולאחר הלידה של הלידה הראשונה. רחפן טורבו יעביר אותי מבית חולים לבית חולים.. 

למען ההגינות: כמובן שיכול להיות שהכל עניין של מזל, וכל השאנטי בלידה השניה היה מקרי בהחלט, והעדר טיפול נגד כאבים היה זמני ביותר, והמטפלת שלא עזרה כבר מזמן עזבה או פוטרה, גם יכול להיות שהתחלפה היום ההנהלה בבית החולים של הלידה הראשונה, ואולי גם הצוות כבר מזמן לא מתפקד כמו בסרטים, אז כל המסקנות שלמעלה לא שוות כלום, ושתפו אותי בחוויות שלכם, כי אני פתוחה להצעות לקראת הלידה השלישית...

ומי שעוד לא הבין איזה בית חולים היה בלידה הראשונה ואיזה בשנייה, שיכתוב לי בפרטי ואשתף.