זה התחיל כבוקר יום שבת רגיל. שום דבר לא רמז על מה שהולך להיות. ישבנו ליד השולחן, אוכלים את ארוחת הבוקר, צעירת השבט סיימה ועברה לסלון, לצפות בתכנית כלשהי. 

ואז זה התחיל: "אימאאאאאא, איפה השלט?"

- "בגילך הייתי צריכה להרים את הישבן מהספה ולהחליף ערוץ דרך הטלוויזיה."

היא:... 

אני:.. 

היא: "טוב, עכשיו את סתם ממציאה!"

בשלב הזה כבר קלטתי לאן זה מוביל... 

-"והיו לנו שלושה ערוצים בטלוויזיה, ששודרו בשחור לבן."

עיניה התעגלו בחוסר אמון. 

"ולא היה לנו מזגן, מדיח כלים" - המשכתי להקניט אותה.

"היה לכם חשמל בכלל?" היא קלטה את המשחק.

"חשמל היה, אבל היו בתים שהתחלקו בקו טלפון משותף, והיית צריכה לחכות שעות, לפעמים, עד שהשכן סיים לדבר..."

וככה המשכנו להשתעשע על גלי הנוסטלגיה. 

לפעמים  אני תוהה מה היורשים יגידו לילדיהם:

"איזה חיים היו לי, לא היה לי נייד עד כיתה ג', ולפעמים ה WiFi לא עבד במדרגות..."?

שתהיה שבת של שקט, שלווה עם קורטוב של נוסטלגיה. ולו רק כדי שנעריך את מה שיש לנו היום....   3>