קיץ, כולם בחופש.

הגיעה מנקה מחליפה למשרד.

קלטה אותי ביציאה מהשירותים, נאבקת בדלת הכבדה.

אז כמובן שהיא רצה לעזור לי, וסיפרה לי שהיא במקצועה היתה אחות ופיזיותרפיסטית, אבל כאן בארץ אין לה רשיון בגלל השפה.

תוך כדי כך היא מלטפת לי את היד, מחבקת אותי ומבטיחה לעזור לי ולטפל בי.

רציתי לבכות.

כאב לי עליה.

ראיתי כמה היא צמאה לחזור למקצוע שלה.

ראיתי את הכאב שלה.

כל מה שאמרתי לה זה שהכל בסדר ושאנחנו נדבר הרבה עברית אחת עם השנייה כדי שהיא תוכל ללמוד.

חזרתי למשרד נסערת עם לב דופק ודמעות בעיניים.

האמת שלא יצא לי לראות אותה מאז אותו היום.

עברו כמה שבועות.

רק היום אני חושבת על המצב ההזוי הזה.

ממתי נכים הפכו לרכוש ציבורי שכל אחד יכול ללטף ולחבק?

הלו, אני צולעת, אני לא בובת פרווה.

אפילו מכלב שאני רואה ברחוב אני מבקשת רשות לפני שאני מלטפת.

הזוי.

אין פואנטה.