הסדרה "למה מי מת?" המספרת על חולה סרטן, שהוריו מערערים על קביעתו של האונקולוג לגבי הטיפול הסטנדרטי שהוא ממליץ לבנם, מזכירה לי את המקרה של אשתי.
לצערי, מצאתי את עצמי מול דיאגנוזה גרועה של הסרטן שלה. זאת אחרי שגידול ברקטום אובחן, בטעות, כלא ממאיר. הטיפול הסטנדרטי, שכאילו נראה מבטיח, כרוך בסיכונים רבים. כך למשל הרופאים, במקרה של אשתי, החליטו לחכות ולראות, לגבי הגידול שמצאו בבדיקת קולונוסקופיה. לא טרחו להסיר אותו, אלא רק לקחת ממנו דגימה לבדיקה. בדיקה שהתגלתה כשגויה, כאילו מדובר בדלקת ולא איתרו את הסרטן, שהיה מהסוג המסוכן. פה מן הראוי לציין, שביקורת שנערכה על מכוני הבדיקה האלו, שעוסקים בביופסיה, גילה טעויות רבות מספור בבדיקות....
לא רק זאת, אלא גם קודם, לפני שעבר זמן רב עד שהבדיקה אכן בוצעה, הם שגו. הרופאה המטפלת, הפנתה את אשתי, שהתלוננה על עצירות ממושכת מאוד, לגסטרולוג במקום לפרוקטולוג. זאת כתוצאה מהתפיסה של הטיפול הסטנדרטי, הנהוג בקופות החולים. מדובר בהתנהלות בירוקרטית שבה הרופאים לא פועלים, אלא רק בודקים. אדישות ממארת, שמסוכנת לחולי סרטן. פרוקטולוג היה מאתר מיידית את הגידול ולא היה צורך לחכות עד לבדיקת הקולונוסקופיה.
כך הופך חולה הסרטן לכדור פינג פונג, שהוא רץ מבדיקה לבדיקה והרופא מגלה סקרנות, אבל לא יוזמה להצלת חיים.
אולי מבחינת התסריט של הסדרה "למה מי מת", התנהלות האונקולוג של גיבור הסדרה, מתאימה. אבל מבחינה מעשית, דווקא ההתעקשות של הורי החולה, לנסות ולמצוא מומחה אחר, עם דעה שנייה, היא היא המתאימה. אין לסמוך על המערכת הבירוקרטית של קופות החולים, עם כל הכבוד...
דליה מזור, אשת החדשות לשעבר ופרזנטורית מפורסמת, לקתה בסרטן המעי הגס והבריאה, אחרי שעברה ניתוח להסרת גידול, שגילו בקולונוסקופיה. סיפור נחמד, אלא שלא דין אישה מפורסמת ובעלת השפעה, כמו שרי רז, ואחד העם.
אני גיליתי, תוך כדי טיפול באשתי שגם לקתה בסרטן המעי הגס, שכל בדיקה (ואפילו בדיקה פשוטה של רופא גסטרולוג) לוקחת המון זמן (תור ארוך!....) שלא לדבר על בדיקת CT וכמובן ניתוח...

נ.ב. תובנה שלי:
למה מי מת? סדרה קשה על הסרטן, עם מסר אופטימי. מה שאני לקחתי מהסרט הזה הוא שזה לא נורא כל כך – המוות. ובאמת, במה מדובר בסך הכול. מי מת – באמת? זה לא הנשמה שלנו, הנצחית והכבירה, זה האשליה הזאת, שנקראת חיים. הייצור החומרי, שהוא אפס קצהו של הנשמה, שהוא ממש כלום, מבחינה אנרגטית לעומת האני האמתי הנצחי.
כולנו הרי רוצים לחיות לנצח, לא מבינים שאין לקחת את החיים ברצינות – הרי לא יוצאים מהם בחיים. החיים הם הצגה ותו לא, משהו די עלוב, שחייבים לעבור ואין מה להצטער כשזה נגמר.