הוא מתיישב לי על הרקה.
דווקא עכשיו, כשאני צריכה את כל הכוח והריכוז.
כל מה שקרה נערם אצלי בראש ומצמיד אותי לכרית.
הלחץ גובר, מכריח אותי להחשיך את החדר ולעצום עיניים. עוד דרך לברוח מהמציאות.
אני מנסה למצוא מנוע פנימי אבל גם כשהגוף קם הנפש נדחקת למיטה ומתכווצת. שולחת דקירות שמזהירות ומזכירות מה עתיד לבוא אם לא אקשיב לה כשזה קטן. אז אני חוזרת להשתבלל מתחת לפוך ומקווה שעוד מעט הוא יחליט להרפות ממני גם בהווה ואוכל לחזור לתפקד.