זֶה לֹא טוֹב לִשְׁקֹעַ בֶּעָבָר.
בָּעֶרֶב לֹא טוֹב לַחֲשֹׁב.

הַיּוֹם תָּלוּי בַּמַּחְשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַבֹּקֶר.
מְחַשֶּׁבֶת אֵיךְ לִשְׁלֹט בְּרֶגֶשׁ שֶׁבּוֹחֵר לְבַקֵּר.

מָה הָיָה לוּ לֹא הָיָה?
הָיִיתִי אוֹתָהּ עַצְמִי אִם קָרָה גַּם אִם לֹא?

וְאֵיךְ עוֹשִׂים שֶׁלֹּא יַשְׁפִּיעַ?
אֵיךְ מַשְׁפִּיעִים כָּךְ שֶׁתֵּצֵא עֲשִׂיָּה?

אֵיךְ לְאַזֵּן עָבַר עֲתִיד וְהוֹוֶה?
אֵיךְ לְהַאֲזִין לְעַצְמִי, כָּךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ יִתְהַוֶּה?

שׁוֹתֶקֶת. כִּוּוּץ, כִּנּוּס אֵיבָרִים.
בּוֹחֶרֶת בְּשֶׁקֶט, אַךְ בְּלִי לִשְׁקֹט עַל הַשְּׁמָרִים.