זה סיפור על בחורה מיוחדת שכוח העל שלה - סופר אמפתיה,
היא מרגישה את כאב הזולת - כמו בטלפתיה.
היא מרגישה את סיבלם של אחרים בעוצמה גבוהה - ומגיבה בסימפתיה,
לעיתים כאבו של האחר מורגש אצלו פחות - ומועצם בתחושותיה.
היא מרגישה כל כך הרבה כאב מסביבה - ומנסה להכחיד אותו בכל כוחותיה,
אך כוחה מוגבל - והיא אינה מצליחה בכך למרות שאיפותיה.
חוסר יכולת להשמיד את הכאב - שהיא רואה בכל מקום בסביבותיה,
גורם לה לחוש חסרת אונים - להכיר במגבלותיה.
ופתאום מופיע הדיכאון ואיתו - האובדנות במחשבותיה,
אם היא לעולם לא תצליח לממש את ציפיותיה - אז מיותרים ניסיונותיה?
היא רואה במשקפת את חסרונותיה - ומצידה השני את יתרונותיה,
הוא מכיר לא מעט אנשים שחייהם השתפרו בהשפעותיה.
אז נכון, את הסבל היא לא תצליח למגר - למרות תוכניותיה,
אך חייהם של לא מעט אנשים - הפכו לטובים יותר בזכות פעילותיה.
.
נוכחותה בעולם - משפרת 'אותו',
מצב שבו היא לא תהיה בו - הוא לא רוצה להעלות בדעתו.
התקדמותו, פיתוח אישיותו - ואפילו אומנותו,
נזקפים בחלקם הגדול - לקשר שלה איתו.
.
במסע נפש קוגניטיבי - תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו - מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
למה אנחנו נוטים שלא לספר לאנשים - עד כמה הם השפיעו על חיינו?
האם זה נובע מאגו, חרדת נטישה - או מהפחד שינצלו אותנו ברגע שיבינו כמה הם חשובים בשבילנו?