חרדה, דיכאון - ומה שביניהם.

תחושות סותרות בין הרצון להיעלם - ללהראות לכל העולם,

בין הרצון להיות לבד - ללהוכיח לכולם.

בין העצלן, הגולם - לבין לחשוף את הפוטנציאל המגולם,

בין הרצון לעמוד מולם - להתבלט, לעלות הכי גבוה בסולם,

לבין חרדת במה - 'אתה לא מסוגל לדבר בפני כמה אנשים, קל וחומר אולם - אז בפני כל העולם?'

.

זהו הפרדוקס שבין תחושת היחודיות - לתחושת מוזרות,

הפער הקטן והמשמעותי בין יופי אקזוטי - למכוערות.

בין הרצון להיות בכותרות - למגורים הרחק מהציוויליזציה במערות,

בין הרצון להסתתר, לחיות בחושך - ללהיות זה שמופנים אליו כל האורות.

.

בחוסר יכולת לפתור את הפרדוקס - הוא בורח לסרטים, לספרים, 

תחושת היחודיות פורצת גבולות - לכן קורצים יותר הדברים האסורים.

בין 'לא שואל אף אחד' - לנסות לחפש למעשיו אישורים,

בין הרצון למחוק את הגבולות - לקווים ברורים,

בין הרצון להשתייך לחברה מסויימת - להדגשת הפערים,

ובתהיה סופית, האם הפערים מתחדדים או מטושטשים - כשכולנו נקברים?

.

במסע נפש קוגניטיבי - תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,

מבין שלל מחשבותיו - מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?

.

את הפרדוקס שבין לעמוד במרכז הבמה - ללחיות במסתרים,

איך לעזאזל פותרים?