כמה אנשים מזיקים לעצמם - כי הם מתכחשים למצבם הנפשי?
כמה אנשים שכבר מודעים למצבם - לא מבקשים עזרה כי הם מתביישים לחשוף את מצבם הריגשי?
כמה אנשים נמנעים מטיפול פסיכולוגי כי - "נראה לך שאספר דברים כאלה לזר? זה אישי".
מהיכן נובע הקושי - לחשוף קושי?
ואיך יוצאים ממנו לחופשי?
.
בחברות רבות יש סטיגמות שליליות לבעיות נפשיות - הפיתרון, לגרום להן להסתתר,
כמובן שזה תלוי בחברה ובאדם - על חלק זה משפיע פחות ועל חלק יותר.
'בושה' לבקש עידוד - אבל לגיטימי לבקש פלסטר,
זה בסדר ללכת לנוירולוג - אבל 'בושה' ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר.
בניגוד לתפיסה השגויה הזו - זו לא בושה להיות מתמודד נפש, אולי בושה לוותר.
ואולי מי שצריך להתבייש - זה מי שתפיסות שגויות ומזיקות בראשו ממשיכות להיוותר?
.
כאשר אדם מבעיה נפשית סובל - זה פעמים רבות מדרדר את ביטחונו העצמי לשפל,
העתיד פתאום נראה אפל - מסביבו ערפל,
ופתאום קל להתבלבל בין העיקר - לטפל.
אין לו כוח לעמוד על דעתו - אז בפני אחרים הוא מתקפל,
עסוק בלהיראות חזק - כאשר בעוד סנטימטר מהצוק הוא נופל.
ההתרסקות יכולה להימנע - אם רק הסביבה תראה לו שזה בסדר לקבל עזרה, זה טוב לטפל.
אולי אז הטעם בחייו - יפסיק להיות כזה תפל?
.
במסע נפש קוגניטיבי - תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו - מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
מה אנחנו כחברה יכולים לעשות על מנת שהזקוקים לכך - יפנו לעזרה?
הסטיגמה עליה, איכותה, רמת הסודיות, מודעות לנזקים פוטנציאליים עתידיים שיפורסמו כאזהרה?