שלום לך LABELLA

אינני  יודעת בדיוק מי את ומהם קשייך. 

אני רוצה לומר לך אהובה  שכואב לי. כואב לי הלב מאוד. אני עצובה ואפילו דומעת. הפוסט שלך כואב חד ומפלח.

השנאה העצמית והשפיטה הגסה הזו של עצמך היא כואבת. 

אני חושבת שאת כועסת על עצמך בצורה כל כך כואבת שבן אדם לא יכול להמשיך לחיות ככה. אני לא חושבת שיש הצדקה לך ולו בנימה קטנה. 

אני מבינה שאת גדולה מאוד וההפרעה מנעה מהחים שלך להראות כמו שרצית. אבל את חייבת להבין את חזקה וטובה ואהובה ורצויה ומקובלת . כל כולך טוהר וטוב צרוף. את בריאה יקרה וטובה שקשה לה שהיא נלחמת על חיה כל יום מחדש .

 וזו החכמה כל יום מחדש את קמה ומנסה שוב ומנסה שוב  ובסוף את תצליחי. אבל בשביל שזה יקרה את חיבת לשבת עם עצמך קצת כל יום ולקבל את החלק הזה שאת הכי שונאת בך ולבטל את המילים הגסות שאינן מכבדות כל יצור עלי אדמות. לבטל אותן לבער אותן למגר אותן. רק שתכילי את הההתמודדות בצורה נכונה  תוכלי להתקדם . אני רוצה לשתף אותך ששנים אני חיה כמוך  עם ביקורת עצמית בלתי נלאית  צורך במושלמות והלקאה עצמית אינסופית. כן אני לא בתת משקל ואני אוכלת לפעמים המון עד שאני קצה בקיומי. אבל עד שלא התחלתי להבין את עצמי  ולקבל את זה לא התקדמתי . יקרה שלי, אני יודעת שהזה קשה אבל את חיבת לנסות פעם אפילו אחרי בולמוס לשאול את עצמך רגע.. למה בעצם אני חשבתי על העוגה הזאת כל היום למה בעצם טרפתי אותה למה אני מתנהגת ככה?  לפני שאת עונה את התשובות הקבועות שלך כמו כי אני בהמה ואין לי וויסות וכו'. נסי באמת להכנס לכאב שלך. והתשובה תהיה חד משמעית, כי אני בן אדם וקשה לי ואני שבורה ואין לי כוחות ואני לא מבינה למה לאחרים כל כך קל ואני כל כך נאבקת וכל כך סובלת ורע לי . כי  מגיע לי , כי אני כלכך מתוסכלת כי אני כלכך כושלת  ומגיע לי כן מגיע  לי להינות ממשהו טעים ולהרגיש טוב וגם אם אני יאכל מקרר שלם  מותר לי וזה הגיוני לכל בן  אדם שהיה עובר את מה שאני עוברת . כן! ורק אז את תוכלי באמת להפחית את הכמויות בהדרגה  ורק אז את תראי שמשהו בך מתאזן משהו בך משתפר. ושוב כמובן שלא מיד ולא ברגע אחד הכל זה תהליך ממושך והדרגתי עם הרבה נפילות אבל עם אור גדול בסוף.

נסי תמיד להתבדח על מה שנראה לך רע בעצמך ואם מישהו גוער בך כמה את אוכלת או משהו פשוט תצחקי כן אה וואי איזה קטע. בתחילה זה קשה אבל אחכ את תראי שמשהו בך ישתנה משהו בך יאהב את עצמך ואת תצליחי את תנצחי

אני איתך בלב אני מלווה אותך במחשבה וחשוב לי שתרגיישי יותר טוב. אני כואבת את כאבך וחשה את תסכולך ,אני מבינה אותך! 

תחזיקי חזק ואל תשברי 

כי יש תקווה 

האור ממש קרוב 

ואת ממש בקצה המנהרה 

מחזיקה לך אצבעות 

את יכולה!

היי

אז עכשיו קראתי את מה שכתבת בדיליי, 

אשתף שגם אני חווה את המפלצת הארורה

גם אני חווה אכילה בולמוסית אינסופית. 

התחלתי מאנרוקסיה במשך 6 שנים, הייתי בתת משקל

ויום אחד אחרי שחזרתי מהעבודה הכרתי את עולם הבולמוס. 

הכרתי את הגעגוע והבנתי כמה פספסתי, וכמה התגעגעתי

אז כל יום היה לי בולמוס מסוג אחר

פעם פחממות, פעם מתוקים.

אכלתי הכל הכל בתחושה של "לפני שייגמר" בדיוק כמו שתיארת. 

כאילו עוד שניה האנרוקסיה תחזור ותיקח את כל השפע הזה. 

ומה היום? היום אני מתמודדת עם אכילה בולמוסית לא פוסקת, 

עם רגשות האשמה, עם הדיכאון ועם המחשבות והתהיות על החיים בעקבות הבולמוס.

אני לא מכירה את הנפש שלך, אבל אתמול מצאתי את הפורום הזה כמאין נחמה להתמודדות שלי,

ומכל מה שכתוב אני הכי מזדהה עם הכתיבה שלך. 

אין לי מה להגיד חוץ מזה שאני מקווה שאת במקום שונה היום, ושיש קצת שיפור.

ואם לא ? תהיי בטוחה שאת לא בודדה בחוויה.

הפורום הזה היה נקודת האור שלי אחרי שבוע של גיהנום וסבל. 

תחושת הלא לבד, תחושה שיש עוד התמודדויות דומות. 

אני תוהה לעצמי מהו השיעור שאלוהים או היישות ששם למעלה מנסה ללמד אותנו?

ולמה דודוקא אנחנו הלוחמות בקרב הזה שלא נגמר?

אולי ואולי זה בגלל שיש לנו כוחות שלאחרים אין?

האם זה באמת זמני וביום שזה יהיה טיפ טיפה מאחורנו כבר נרגיש ששום דבר לא יפגע בנו יותר?