וגם השבוע אבא ואמא הגיעו לבקר
היה קשה , מפרק , מתיש - לא אשקר....
ים של דמעות שלא מפסיקות ליזרום
מבקשת לחזור הביתה בהקדם ... כרגע זה החלום..
רואה אותם ורוצה שיחבקו אותי בחזרה
אבל ההם מתעקשים שעליי להשאר גם אם מרגיש נורא!!
הגעתי לפה כי נתקעתי בקיר ולא היה מוצא
לא יכולה לומר שהפעם אני ככ נחושה ורוצה
פועלת על אוטומט כמו רובוט ללא הבנה
נשארת פה יום ועוד יום וכל רגע מרגיש כמו שנה
שורדת
מושכת
יורקת דם...
ובתוכי יש קול צורח שנלחם....
ואז הם באים מהעולם שבחוץ
ואני מתחילה לבקש לרוץ
להתקדם מהר
לצאת מכאן
לא משנה בכלל לאן..
מוכנה לעבור פה חודש חודשיים.
אבל יותר מזה מרגיש שיפרק אותי לשניים...
את רב הביקור בזבזתי בדמעות....
שיסכימו שאחזור וכמה שפחות אצטרך פה להיות....
אבל הם התעקשו שאין יעד ומטרה ברורים
והפעם לוותר הם לא מוכנים ..
בכיתי , צרחתי התעצבנתי....
בסוף הם הלכו ואני לבד נשארתי....
עייפה מותשת
הלב כואב והנפש שורפת
אם יש לכן לכתוב לי מילים מנחמות.
או אוליי כאלו שכבר היו מאושפזת ומוכנות
לשתף מהנסיון שלהן
איך עוברים את זה כשמרגישים שכבר אין על מה להשען...
ופשוט
לרצות למות
חרות
עייפות
הנפש כבר בסוג של אטימות!!!