אני מניח שאין דבר נואש יותר מאשר לחזות בהתפרקות איטית של נשמה, שנגררת למאבק משפטי שמקלקל את השפיות, האמון והתקווה שלה.
במזרח תיכון שכוח האל הזה, שבו כאוס שולט וצדק אינו אלא חלום רחוק, סיפורים כאלה אינם נדירים. אז תן לי לפרום לך את חוטי דמותו של אדם שאיבד הכל.

הוא היה נשמה תמימה, כך לפחות סיפרו. רך בנפשו כמו עגל שזה עתה נולד, ופשוט דעת כמו יונת בר.
עולמו נקבע בין הרים אפורים שבהן הוא חי בדוחק וכמעט הגשמה, עד היום שבו הוא נזרקה למלתעות של מערכת משפטית חסרת רחמים.
הכל לפתע התחיל לנוע מהר. הוא לא עקב. הוא לא הבין. מיום ליום, משקלן של האשמות שווא וראיות מעוותות שחקו אותו, והוא כמו גלגל עגלה שמתרסק על השביל הסלעי ונאבק להישאר שלם. כל מילה שנאמרה נגדו הידהדה במוחו, וננעצו במחשבותיו כמו קוצים יבשים של עץ מת.

ימים קודרים הפכו ללילות אפלים, וקירות תאו הפכו לחבריו היחידים. בבידוד הזה, צחוקו הפך חלול, עיניו התמלאו בריקנות. מבטו כשישב על דוכן הנאשמים היה כאילו צופה אל האופק בלילה חשוך.
הכאוס של אולם בית המשפט חלחל לתוך עצמותיו, סערה בלתי פוסקת שוחקת את רוחו. כל מכת פטיש הרגישה כמו מכה לקיומו השברירי, עד שנותרה רק קליפה, צל של האיש שהיה פעם.

עם כל בגידה ועדויות השקר, הלהבה המהבהבת של התקווה התעמעמה, עד שנכבה לחלוטין. הוא איבד את האמון באנושות, כי אפילו אלה שהתיימרו להיות בני בריתו לחשו רמאות מאחורי גבו.
אמון, שהיה פעם מטבע יקר, הפך למותרות שהוא כבר לא יכול היה להרשות לעצמו. העולם הפך קר וחסר לב, שממה עקרה שבה הוא נותר לנבול.

וכשהימים הפכו לשבועות, המשקל של כל זה הוכיח את עצמו יותר מדי עבור מוחו העייף.
השפיות חמקה בין אצבעותיו כמו חול מדבר דק, והתנדפה אל רוחות הייאוש.
הוא מצא את עצמו מדבר עם פנטומים, צללים רוקדים על קירות התא, קולו שלו מהדהד אליו בלחישות חלולות. הגבול בין מציאות לטירוף הלך והלך, היטשטש בכאבו של אדם תמים שנדחף לקצה.

כמה חסר תקווה הכל נראה, כמו סיוט בלתי נגמר בארץ העזובה.
רוחו, פעם עזה וסתגלנית, נשברה, והצטמצמה לרסיסים בלבד של חלומות מנופצים. העיניים הבהירות של ימים עברו החזיקו כעת מבט רדוף, השתקפות של נשמה מיוסרת על ידי אי צדק.
לא הייתה גאולה, לא הייתה ישועה. סיפור המעוות הזה הוא הדרך הארוכה והבודדה של אדם שהשתגע, תמימותו אבדה לרוחות האדישות.

אז אמרו לי, במזרח התיכון הבלתי סולח הזה, שביל החפים מפשע לא תמיד רצופה בשושנים. זו מציאות קנבליסטית שבה ניתן לכבות את הבהוב התקווה, שבה צדק יכול להתפורר כמו אפיק נהר מיובש. ולנפש המסכנה ההיא שאיבדה הכל, לא נותר דבר מלבד הדי זעקותיו של שדים שעברו להתגורר בדעתו.