אני בכלא.

כל כך רוצה לצאת מפה. כל כך.

קשה לי. וכואב. אני כבר שנתיים פה. יש תקופות שאני יותר מסתדרת. ויש שפחות. אף אחד מסביבי לא מבין אותי. המון דברים מדליקים את החרדות פה. המון. לפעמים אני מתקשרת לשיחה פשוטה לאיש מקצוע ומסיימת כשאני גמורה, רועדת, בוכה. קשה לי לתפקד.

אני רוצה ללכת מכאן. לא רוצה להיות פה. אבל אין פה צפי לשיחרור. חשבתי בהתחלה שזו דרך אבל אם אעבוד על זה אני אצא בסוף. היום אני מבינה שהדברים יותר מורכבים. ויכול להיות שלא אצא מפה לחיים טובים, יכול להיות שרק המוות ישחרר אותי.

ואתה, שהכנסת אותי לפה. אני כל כך כועסת עליך. למה עשית לי את זה? אני שבר כלי. לא עומדת בזה בכלל. כשהייתי קטנה אמרו לי שאתה לא מעמיד אף אחד בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. היום אני יודעת שזה לא נכון. אותי אתה מעמיד בניסיון בלתי אפשרי. אולי אתה פשוט שונא אותי. אין לי הסבר אחר. אולי אתה לא קיים. מעדיפה להאמין שאתה לא קיים. כי המחשבה שמי שמנהל את העולם שונא אותי היא קשה כל כך.

איך אני יכולה לצאת מכאן?? יש לי משפחה, ילדים. הם יתפרקו לרסיסים אם אני אלך. אבל מה איתי? מתי אוכל לחשוב על עצמי? מה קורה אם מישהו לא מסוגל להמשיך להיות פה בעולם? אבל מישהו אחר יתפרק אם הוא ילך? איך בוחרים? ולמה אני צריכה להחליט דברים כאלה?

מחכה כל כך לצאת מהכלא שלי. לא משנה איך. רק לצאת.