באוטובוסים,

אני תמיד בוחרת לשבת במושב היחיד.

כי קשה לי להאמין שמישהו ירצה לשבת לידי.

ואם קורה שאני מתיישבת במושב כפול –

המקום שלצידי, כנראה שמור לתיק שלי.

כשאני יוצאת לאכול לבד,

אני תמיד יושבת עם הגב לשאר הסועדים.

הבושה שמציפה אותי מספיקה גם בלי

המבטים מלאי הרחמים שננעצים בי.

כשאני הולכת לקניות לבד,

אני מכינה מראש רשימה מדויקת:

מה בדיוק אני צריכה,

ואיפה בדיוק לקנות את זה –

רק כדי לקצר את הזמן של ההסתובבות,

של היאוש,

של ההתבוננות בזוגות, חברויות, משפחות:

צעירים שמאוהבים,

קשישים שמבלים את הפנסיה יחד,

חברות שמרכלות ליד הקולבים על חיי החברה שלהן,

אמא ובת,

אבא ובן,

דודה שמפנקת את האחיין.

ואני?

אני מהלכת עם ראש מושפל,

מנסה להימנע ממפגש עיניים מקרי,

רק כדי לא לראות את הרחמים בעיניים של מישהו זר,

או את סימני השאלה שמרחפים מעליי.

ככה נראים החיים של אדם שחי לבדו –

אין לו עם מי לשבת לאכול,

או ללכת לקניות,

או אפילו לנסוע באוטובוס.

לפעמים אני מרגישה

שאני גם בולטת מדי,

וגם שקופה לגמרי.

בו-זמנית.