כשהייתי ילד קטן לא חשבתי על אוכל בכלל. הייתי בתנועה מתמדת, ביחד עם חברי הצוענים תרנו ללא לאות אחר ההרפתקאות ותמיד מצאנו בשפע. לעיתים נדירות הרגשתי רעב ואם כבר רציתי לאכול אז פשוט מרחתי את החמאה הבייתית על הלחם השחור (לא היה אחר) עם מלפפון האורגני (הריסוס באותם הימים היה נדיר באוקראינה הסובייטית) הייתי רזה על גבול השדוף והרגשתי מצויין רוב הזמן.
חלק מתחושת החיות העצומה נבע מהדיאלוג הישיר עם הטבע שהיינו מוקפים בו .בין אם זה שחיה בנהר שעבר בתוך העיר ובין אם זה טיולים ביער שהקיף אותנו מכל עבר וניתן היה להגיע אליו בתוך 20 דקות עם האפניים שהיו כלי תחבורה העיקרי .
בחורף לא הסרתי לרגע את מחליקי הקרח שאיתם הלכתי לכל מקום כולל הבית ספר ובלילה הצטערתי נורא שהייתי צריך להסיר אותם בשביל לישון.
כיום, חמישים שנה קדימה, אני בקושי זז עובר ממקום למקום באוטו הולך ברגל לא יותר מנידרש והאפניים מחכים לעיתוי הנכון כשלא יהיה כל כך חם. יחד עם הגיל השתנה גם המישקל ואני חושב שהעליתי מישקל ביחס ישיר להפרש הגילים בין אז להיום.
אני רשום בכמוני בארבע קטגוריות. השמנת יתר, לחץ דם גבוה, לב, וסוכרת. ברצוני לפתח כאן קטגוריה חדשה והיא הדחקות רגשיות כי לדעתי הן המקור לקיומן של כל שאר הקטגוריות.

משום מה, העולם המערבי אינו מתיחס ברצינות להדחקות הריגשיות הרבות וגם אחרי מאה שנה לאחר פרויד היחס לאקולוגיה הריגשית עדיין שרוי באותו המקום שההגיינה הפיזית היתה לפני לואי פסטר.
בתחילת המילניום השלישי האנושות שרויה עדיין בניבכי עידן המערות בכל הקשור להבנת הסיבות שבגללן אנו מדחיקים את ריגשותינו והמודעות למחיר הכבד שהן גובות בכל תחומי החיים.
המשפט הנדוש "נפש בריאה בגוף בריא" נכון אמנם אבל הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שנפש קודמת לגוף בכל הקשור לסיבה ומסובב. משמעות הדבר שאת הבריאות צריך לחפש לא בגוף אלא בנפש. אם נפשי לא מאוזנת ואני מייצר הדחקות שמחבלות במימוש הטבעי של הבריאות שלי בתוך הגוף, אז מה התועלת לעשות התעמלות ולאכול רק אוכל בריא? מה הטעם להוריד מישקל אם ההדחקה רוצה לזלול ללא מעצורים? מה הטעם להיות " בסדר" אם גופי מקבל פקודה מהמח הנטול איזון שהוא מישתוקק לכל אותם החטאים שהם בהחלט אינם "בסדר" מהבחינה הראציונלית?
ההדחקות שלנו הורגות אותנו כי מבחינתן להיות "בסדר " זה לגמרי לא " נכון" ולא "בסדר "
תרבות שמתעלמת באפן כה מסיבי ממשהו כה ברור כמו הדחקות, יצרה בהכרח תרבות של הסתרה של האמת שלפיה להיות תקין פוליטית זה נכון ורצוי.
תרבות " הבסדר " יצרה התנייות המבוססות על שקרים שלא משאירה מקום לאמת הפשוטה של הטבע. הטבע יודע לאזן את עצמו ולווסת את מנגונוני העודף והחסר. כשקר לי הגוף שלי מחפש מסתור מפני הקור ומלביש אותי במעיל, כשאני רעב באמת הגוף מבקש מזון אבל אם הרעב שלי הוא כמיהה לברח מהרעב הנפשי למשהו אחר, שום כמות של מזון לא תשביע אותי.
מהו גוף ללא רוח נפש ותודעה? גווייה.
גוף בריא בנפש בריאה זו אמירה יותר נכונה ולמרות שקיימת אחדות ברורה של גופ-נפש וכיום בעידן ההוליסטי המודעות לאחדות הזו אכן עולה בהתמדה, עדיין קיומן של ההדחקות הרגשיות שלנו, מעיד על כך שהעובדה שהמציאות מתחילה מהתודעה אינה ברורה כלל וכלל.
אצל הבודהיסטים הדבר הרבה יותר ברור וזו הסיבה שישיבה רוב היום בתנוחת לוטוס במדיטציה עמוקה אינו נחשב לבזבוז זמן אלא הדבר הכי מציאותי שיכול להיות ולדעתי יש הרבה מה ללמוד מהם בהקשר הזה.

הסיבה שאני מדבר על ההדחקות הרגשיות והמנטליות היא בגלל העובדה שלדעתי הן האחראיות ליצירת המצב העגום שלפיו קשה כל כך לשמור על הבריאות
בריאות, לא יכולה להיות משהו מנותק מההקשר התרבותי הכולל שבימינו מעודד סוג של זומביזם נטול רגש ומחשבה בתוך ציווי לצרוך מה שיותר כמעט בכל הקשר.
זאת לא רק תרבות מרכזי הקניות שהחליפה את מרכזי הרוח והתרבות כמקומות של פולחן המוני אלא גם ובעיקר ההתנייה לשאוף למקסם את הפוטנציאל הצרכני של כל אדם ברמה מטפיזית. החל במערכת החינוך המדכאת באפן פעיל את רוח הסקרנות והיצירתיות של הילדים כבר מגיל הגן דרך מערכת הפיננסית שהתנתקה כמעט לחלוטין מהחיבור לערכם האמיתי של הדברים וכלה במערכות התקשורת המעודדות את השיטחיות על חשבון התבוננות מעמיקה יותר במציאות הקיימת.
בתוך ים ההדחקות ההמוניות הללו הבריחה אל המחלה היא תוצאה בלתי נמנעת. מה עוד כשהפרט מנסה להתמודד עם המציאות של ההתניות האין סופיות הוא מוצא שגם מערכת הבריאות כולה, גם היא חלק מאותה התרבות ההמונית המעודדת את מקור המחלה.
אני כותב את הבלוג הזה בתוך מערך של רפואה קונבנציונלית השמה דגש על העלמת הסימפטום ולא על ריפוי אמיתי של הסיבות להופעת המחלות.
בשבוע הצום שבו השתתפתי לפני כחצי שנה, תוך יומיים שלושה כל הסימפטומים של המחלות שלי החלו להיעלם אחד אחרי השני. לחץ דם ירד כמעט לנורמלי וערכי הסוכר צנחו בחצי והראו מגמה ברורה של ירידה מתמדת. וזה ללא כל פעילות ספורטיבית. אבל בתנאים האידאליים מחוץ המרוץ היומיומי של החיים הרגילים.
הכל חזר לקדמותו די מהר כי בעצם על מנת להמשיך לשמור על ההישג של הצום צריך לחיות באפן כזה שישיג את אותן התוצאות ללא ניתוק מהחיים הרגילים. וזה אומר, שינוי עמוק בתודעה לגבי מהי בריאות ושינוי אורח חיים רדיקלי המסוגל לתת מענה הולם להתנייות היצרות ההדחקות שמעותות את יכולת האיזון הטבעית של הגוף.
תרבות ה"בסדר" היא לגמרי לא בסדר והיא זו שאחראית להיעדר האיזון ולכן על מנת לצאת ממעגל האימה הזה עלינו להפסיק לפני הכל להיות " בסדר " ולמצא דרכים להילחם על זכותנו לחיים נטולי שטיפת מח המנציחה את ההתניות הממשיכות לייצר חסר איזון ומחלות.
אתם מוזמנים להיצטרף למהפכה.
יוסף ראלט