אממ זה לא שהחרדות פתאום באות.. ציינתי שאני מרגישה הרבה מאוד תסמינים שמתפרסים על כל הגוף.. גם בראש וגם בבטן...בראש היו סחרחורות וכאבים ובבטן היו בחילות,כאבים בקיבה וכאלה...

אני מה זה מבין אותך. מה שאת עוברת אני גם עובר אולי לא באותה רמה. אצלי זה פחות חזק לפי מה שאת מתארת. לאחרונה גיליתי GABA, זה תוסף מזון טבעי שעובד כמו תרופות נגד חרדה. זה ממש משחרר את הלחץ בגוף ושרירים תפוסים ולחץ בחזה וקושי לנשום. תנסי יכול להיות שזה יעזור לך. בטוח לא יזיק. יש אינפורמציה בויקיפדיה על התוסף הזה
כדור שנתנה לי פסיכיאטרית ושעוזר לי הוא טרנקסל והוא לא מרדים בכלל.

יולי יקרה, שלום ואני מודה לך על כך שאת משתפת אותנו בחייך.
נראה שאת בחורה עם הרבה כוחות ולמרות ועל אף הכל "פייטרית" ורוצה למצות את החיים עד תום וזה ניפלא.
לא נראה לי שמישהו יכול לאמר לך אם התקפי החרדה הם לכל החיים או יעברו בחודש הבא... מה שחשוב הוא שאת צריכה לדעת איך להתמודד איתם עכשיו.
חשוב לדעת תי ועל רקע מה פרצו התקפי החרדה ואם את יודעת לזהות מה הגורם להם.
בנוגע לטיפול התרופתי, נראה שכדאי אולי לנסות תרופה מסוג אחר, שנמנום איננו כלול בתופעות הלוואי שלה ויש כאלו....
את יכולה להגיע לפסיכיאטר דרך קופת חולים כך שזה לא יעלה לך דבר...
אני צריכה להכיר אותך יותר בכדי להמליץ לך אבל בגדול יש לי הרושם, שכשאת עסוקה ויש אתגרים לפנייך החרדה הופכת למשנית.
אינני יודעת מה את עושה בחייך אבל יכול להיות שאת צריכה למלא אותם בתוכן ובמטרות.
פעילות גופנית היא אחד המפתחות החשובים להתמודדות עם חרדה. כמו גם טיפול שמתמקד בדמיון מדרך או היפנוזה.ייתכן כו שהמליצו לך האחרים שמגורים בבית אינם פתרון אידאלי בתקופה זו של חייך.
ספרי עוד על עצמך ואנסה לסייע לך...
אורית

 תודה לעונים..
beno, אני באיזשהו מקום יודעת שאתה צודק לחלוטין.. לא טוב לי המחייה בבית וגם אני,אחותי הגדולה שכבר בגיל 21 עזבה את הבית ואפילו ההורים שלי בתוך תוכם יודעים שכנראה המצב שלי התחיל בעקבות המחייה בבית ובעקבות כך שלקחתי יותר מידי קשה בעיות בריאותיות שקרו להורים שלי בשנתיים האחרונות.. אני הכי קטנה,היחידה שנותרה בבית ובסופו של דבר חשופה להכל והכל "נופל" עליי...הבעיה היא שלא תמיד כזה פשוט לקום וללכת.. הרגע חזרתי מחול,אני עוד בחובות על הטיול הזה,ממלצרת בבית קפה ומתחילה השבוע קורס פסיכומטרי.. בנוסף התיכנון שלי הוא לנסוע במאי-יוני לטיול קטן במזרח... שכרגע אני עובדת בעיקר בשבילו... לעבור דירה עכשיו פשוט לא מצליח להיכנס לי בסדר היום.. ותאמינו לי שאין דבר שאני רוצה יותר מזה וגם דיי סבורה שזה יכול מאוד לעזור לי... יש לך איזשהו פתרון?
ולאורית,תודה על התשובה,אשמח להרחיב מעט על עצמי בכדי לתת לך יותר אינדיקציה על חיי.. אני לא בטוחה במאה אחוז אבל גם מה שאני חושבת וגם מה שאני והפסיכולוגית שלי הבנו הוא שהתקפי החרדה החלו בעקבות שני דברים.. האחד הוא שלפני שנה וחצי מילצרתי במשמרת ערב.. בדיוק באותו הזמן אמא שלי נכנסה שוב לבית חולים, לפני שנתיים החל לה אוטם סביב עצב הראיה, היא איבדה שלושתרבע מהראיה שלו פחות או יותר פשוט כך היום בהיר אחד... הפחד הכי גדול הוא שזה יחמיד חס וחלילה עוד יותר ואז בכלל כולנו ניכנס לדיכאון.. במשמרת הזאת היא נכנסה בפעם השניה,לא זוכרת אם למטרת בדיקות או שזאת הפעם שהמצב מעט החמיר לה... לא יכולתי לצאת מהמשמרת אבל נראה שעבדתי ותפקדתי כרגיל.. לקראת סוף המשמרת שברתי צלחת חרסינה,העור שבין האצבע לאגודל שלי ביד נחתך עמוק מהשברים,הכל קרה נורא מהר, כשקלטתי מה קרה הסתכלתי איזה מספר שניות על כל הדם,התחיל להיות לי חם וסחרחורת איומה, צעקתי כאילו "מי ישמע מה כבר קרה" וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שכמעט התעלפתי,כבר ראיתי שחור,כל העולם הסתובב לי ואם לא היו מביאים לי מים ומושיבים אותי כנראה שהייתי מתעלפת.. לקחו אותי לבית חולים,עשו לי תפרים ואמנם לא בדיוק כל החרדה התחילה מאז אבל כן התחילו תיקים בעיניים לאחר שבוע או שבועיים שלפי מה שהבנתי זה אחד התסמינים לחרדות.. אני לא יודעת למה ככה הגבתי אבל אם אני ככה נלחצת מכזה דבר קטן,אני לא רוצה לדעת איך אגיב אם חלילה יקרה משהו חמור יותר מחתך ביד..משום מה לקחתי את זה כמו איזו טראומה. בנוסף,אני מאוד חרדתית להוריי.. בכללי לאנשים ומחלות.. אין דבר שיותר מלחיץ אותי ממחלות.. בעיקר לאנשים קרובים.. ההורים שלי כבר בני 60 עוד מעט.. אני הכי קטנה.. אמא שלי איבדה חצי מהראיה,חיה בפחד תמידי שחלילה,תיעלם לחלוטין.. הפסיקה לעבוד אבל עדיין נלחמת, הולכת ומבלה עם חברות ותמיד משתדלת לצחוק.. אבא שלי בן אדם קשה, פחדן והיפוכונדר יותר גרוע ממני.. גם לו יש בעיות בצוואר כבר 3 שנים... הוא בקושי מזיז אותו,קשה לו לאכול ולדבר והוא ממש לא חוסך מאיתנו אפילו לא רגע קט את כל הקשיים הללו ואם אפשר גם להוסיף עוד קצת לרחמות העצמית,אז הוא יעשה את זה,כאילו שאני ואמא שלי לא מתמודדות עם מספיק חרא משלנו. הוא חי,מתפקד ועובד,אין לו מרפא למחלה בצוואר וזה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו.. כנל אמא שלי שקיבלה סטרואידים וקיים סיכוי שיום יבוא והמצב ישתפר..גם היחסים בניהם לא בשמים,וזהו בגדול,אני חיה איתם לבד.זה לדעתי הסיבות העיקריות שמתקשרות אחת לשניה איכשהו,שבגללן התחיל הכל.. אני עדיין לא ממש יודעת מה גורם להתקפי פאניקה.. מהסיבה היא שזה כבר לא ממש התקפים.. זאת הרגשה כללית לא נעימה..בנוסף יש לי שני אחים גדולים נשואים עם ילדים מקסימים..ממלצרת רוב זמני ומתחילה פסיכומטרי.. אין לי מושג איך אני אעשה את זה כשאני מתה לישון ונרדמת כמעט אחרי דקה שאני פותחת את הספרים..
כן אני פייטרית,משתדלת,אבל גם לי נגמרים הכוחות באיזשהו שלב.. נמאס להילחם,אני רק רוצה שזה ייעלם ולרגע הגוף שלי,יחזור להיות מה שהיה.. אפילו רק לרגע שאני אזכר איך הייתי לפני שהכל התחיל,כי אני ממש לא זוכרת..שמעתי רבות שספורט עוזר,פשוט אני לא מוצאת תזמן או את האנרגיות על כל העייפות הזאת בשביל לעשות ספורט.. גם לא יודעת למה אבל אין לי כל כך אמונה בזה.. כבר עשיתי ספורט.. השאלה כמה זמן צריך? כל יום?? כשהייתי עושה הרגשתי טוב אולי ישר אחרי,אבל ביום למחרת זה כאילו נעלם אז לא מצאתי בזה עזרה לטווח הארוך...רק לריגעי.
אשמח להמלצה על כדור שפשוט יעורר אותי ואולי יעזור קצת מעט לתסמינים שעוד נותרו.. ומה יקרה אם אני אפסיק עם כדורים? אין מצב להתמודד לבד נכון? לפחות לא כרגע...
אממ זהו בגדול.. אם יש עוד משהו שתרצי לדעת אני אשמח לשתף.. תודה :)

הי יולי יקרה.
אכן, הדברים שאת עוברת אינם פשוטים אך הדבר שבולט לי הוא שהמציאות של הבית מושכת אותך עמוק למטה.
ההורים שלך אינם מהווים דוגמה טובה להתמודדות עם בעיות או אם נדייק יותר נכון אבא שלך. אינני ממעיטה חס וחלילה בסבלו אך נדמה לי שעיקר הסבל שלו נובע מהאופן שבו הוא לוקח את הדברים ולא מן הנמנע שהוא עצמו סובל מסוג של דיכאון. יכול להיות, שאמא שלך צריכה לפנות לרופא המשפחה וזה יסייע לו לקבל את הטיפול הנכון.
אך כמובן, שהעניין המרכזי הוא בך. קשה מאוד לילדים לשאת את הסבל של הוריהם ואת אכן נושאת אותו ואינך בורחת. מאידך אינני בטוחה, שהמצאותך שם באמת משנה את חייהם ושיש ביכלתך לעשות זאת.
את צריכה ללמוד להפריד את עצמך מהורייך להחליט במה את יכולה לסייע להם לדוגמה: לצאת עם אימך פעם בשבוע לבית קפה, לעשות הליכה עם אבא שלך או כל מה שרלוונטי ויסייע להם בחיים שלהם ואת השאר לפנות לחיים שלך.
למזלך ההורים שלך מתפקדים ואינם זקוקים לסיוע צמוד שלך, נראה שהם גם הסתדרו לא פחות טוב בהעדרך....
דיכאון מצדך הוא הדבר האחרון שיסייע להם ולכן את צריכה לעבוד על עצמך פסיכולוגית, לשמר כוחות ולהצמד למה שנותן לך אנרגיות חיוביות.
אינך חייבת להאיץ בעצמך. יכול להיות שמה שחשוב השנה הוא לעבוד ולנסוע לטייל ולאו דווקא לעשות פסיכומטרי.
עשי לך סדר עדיפויות, שבו הבריאות הנפשית שלך תהייה בראש הרשימה.
נראה לי שכרגע אין זה נכון להפסיק עם הטיפול התרופתי מאידך אפשרי להחליף את התרופה לאחרת, שנמנום איננו מתופעות הלוואי שלה...
ספורט לאורך זמן וכחלק קבוע מן החיים מסייע למצב הרוח.
לגבי החתך ביד אינך צריכה לחוש חריגה הטראומה  איננה החתך הקטן אלא עצמת ההלם והתחושה הפיזית הרעה, שנלוותה לכך בתקופת חיים הרגישה לשינויים גופניים. טיפול בהפנוזה ובדמיון מדרך יכול לסייע בנושא כאשר יהייה לך הזמן לכך.
מקווה, שהצלחתי לסייע לך במשהו ואשמח לשמוע מה קורה איתך ואיך את מתקדמת.
אורית

 היי יולי..כ"כ הזדהיתי עם הסיפור שלך. הסיפור שלי מאוד מאוד דומה. לי התחילו החרדות בגיל 23 וכל מה שציינת (קושי בליעה, זרמים בגוף, כאב ביד שמאל,סחרחורות) עבר גם עלי. בשל היותי היפוכונדרית סירבתי לקחת תרופות והמשכתי לסבול. עד שלפני כמה חודשים התחילו לי התקפי חרדה בלילה וגרמו לי לא לישון. ואזהבנתי שאין ברירה והתחלתי טיפול תרופתי בפרוזאק. אין לי בכלל דרך להסביר כמה הכדור הזה עוזר! זה חיים חדשים נטולי חרדה, נטולי התקפי חרדה ובלי פחדים. בהתחלה כן הייתה עייפות אבל היא עברה והיום גם קל לי יותר לקום בבוקר.. אולי הכדור לא מתאים לך ותנסי לעבור לכדור אחר. אבל תהי אופטימית- כי אם הטיפול התרופתי הנכון והמינון הנכון- 99 אחוז מהדברים שציינת-פשוט ייעלמו. בהצלחה:)

 היי יולי ורייצ'ל קראתי את הסיפורים שלכן ואני כל כך מזדהה אני גם בת 22 והתחילו לי החרדות לפני חצי שנה..ובאו לידי ביטוי בחששות מוגזמות, כאבים פיזיים בשרירים והתקפי חרדה מדי פעם, נכון לעכשיו אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי שמאוד עוזר..אני ממליצה לכן בחום לעסוק בפעילות גופנית זה גם עוזר ונותן הרגשה טובה.
ואני גם ממליצה על שיאצו שמשחרר את הלחצים בגוף ועוזר לפחות בפן הזה.
טוב לדעת שאת לא היחידה שמתמודדת עם זה.
תודה שאתן משתפות זה מאוד חשוב ונותן תקווה.
בריאות לכולנו.

 מה זה פרחי באך?..לפעמים נראה כאילו הזרמים בגוף יהיו איתי לנצח.. בעצם זה תמיד נראה ככה.. גם אם אני לא ארגיש שומדבר אחר,תמיד ישארו זרמים בגוף... למישהו היה דבר כזה? איך אפשר להעביר אותם?.. האם ספורט באמת יעזור?..

הי יולי. שמחה לשמוע ממך שוב. מקווה שמהפעם הקודמת משהו השתנה בחייך. אין כל מניעה לנסות פרחי באך אך אם את עדיין בעניין שינוי תרופה ישנן תרופות נוגדות חרדה ודיכאון שהאפקט שלהן איננו מנמנם וההפך גורם לעוררות שווה לך ללכת לפסיכיאטר וולקבל ייעוץ. יכול להיות שאת התרופה החדשה את יכולה לקחת במקביל לישנה כתוספת שתעזור לך להשאר עירנית יותר וכמובן כמו שנאמר קודם לכן הטוב ביותר הוא לעזוב את הבית ולנסות לא לחיות את החיים של ההורים שלך אלא להמשיך לסייע להם ממרחק שיאפשר לך לנשום.... אורית

היי...אממ מאז שכתבתי לכן השתנו כמה דברים בחיי... פרשתי מהפסיכומטרי לאחר שגיליתי שאני לא זקוקה לו יותר כי שינו תתנאי קבלה במקום שאליו אני רוצה להתקבל... המשכתי לעבוד עוד חודש במלצרות ולאח חודש התפטרתי,לקחתי את דברי ועברתי למושב עין יהב בערבה.. חברה שלי מהטיול גרה פה כבר שנה וחצי.. באתי לבקר אותה פעמיים והחלטתי לעבור לפה,לשקט,לחיים חדשים,להתחיל לעשות ספורט ולעבוד בעבודה פשוטות בלי לרדוף אחרי הכסף יותר ולעבוד בעבודות מלאות לחץ כמו מלצרות או בר שבהן תמיד עבדתי... אני כרגע שבועיים במושב.. רק השבוע מצאתי עבודה ואני עוד מחכה לתשובה אולי להתחיל לעבוד בגן ילדים... אני גם אקבל דירה..כרגע אני גרה אצל החברה שלי... אם לא אתחיל לעבוד בגן,אני אעבןד מספר חודשים במסעדה של המושב..שקטה..יקרה..עובדת רק לפי הזמנות... איטית ולא לחוצה..למספר חודשים וואז או שאחליט לטוס בקיץ להודו ואז לחזור ולהתחיל ללמוד באוקטובר או שבאמת יהיה לי פה ממש טוב ואז אני אתחיל לעבוד בתמרים בעוד חודשיים עד דצמבר ואז משם נראה לאן נתגלגל.. אבל זה רק בהנחה שאני לא אתחיל ללמוד באוקטובר... נחמד פה מאוד.. עוד לא מצאתי את עצמי לגמרי ואני גם כן מתגעגעת הביתה אבל אני אתרגל וגם למען האמת ולצערי הבנתי כשאני רחוקה מהבית אני פשוט אדם טוב יותר.. יותר איכפתי..יותר קרוב למשפחה..יותר רוצה לעזור.. לא כועס ועצבני ורב  או מסתגר בחדר שלי כל היום ויוצא פעם ב... לא ברור לי למה,אבל זה המצב. מבחינת ההרגשה אני חושבת שזה אותו דבר.. לפני חודשיים החלפתי כדור לוויפקס 75.. אני עדיין לא ממש מרגישה אם הוא עוזר לי יותר מהכדור אבל אני בהחלט פחות מנונמת ורדומה כל היום...אז בקטע הזה הוא טוב מאוד..חלק מהתסמינים עדיין שם והתסמין הכי גדול תמיד קיים והוא שאיכשהו אני לא נותת לעצמי להבריא....תמיד אני מרגישה שונה מהשאר.. או חולה בחרדה שלסובבים אותי אין.. לפחות לא ברמה כזאת.. כי עובדה שאני לוקחת כדורים והם בטוח לא...אני רוצה להפסיק לקחת כדורים.. אני לא מרגישה בן אדם נורמלי ואנושי איתם..מה יקרה אם אני אפסיק...?... בנוסף התחלתי לעשות יוגה.. כרגע זה רק פעם בשבוע אבל אני אעשה יותר ברגע שאתרגן על השגרת חיים שלי.. מקווה שזה יעזור... 

 אה וגם התחלתי לקחת קומפלס ויטמני B אמרו לי שזה טוב לסטרס וכאלה.. מישהו מכיר.. חושב שזה יעזור? האם בכל זאת לנסות תפרחי באך?. זה לא נהיה כבר עירבובייה?...

הי יולי. שאפו. כל הכבוד לך. מה גרם לך לעשות את הצעד הראשון? ספרי לנו....אין שום מניעה לקחת קומלקס בי ופרחי בך. אין קשר וזה לא יוצר ערבוביה. גאה בך. אורית