חשבת פעם למה בעצם את מצפה מעצמך כל כך הרבה? מה "נותנת" לך הציפייה הזאת? על מה היא באה להגן? או מפני מה לשמור? האם הציפיות האלה באמת יעילות וגורמות לך להיות טובה יותר? ומה יקרה אם תסכימי לוותר על הציפיות מעצמך? כמה שאלות חשובות למחשבה.... :)

היום אני כבר בת 22. אבא שלי לימד אותי פעם שבן אדם יכול להאשים את ההורים שלו (לצורך העניין) בבעיות שלו, עד גיל 21, מגיל 21 אם לא עשית עם זה כלום, זו בעיה שלך.

אז ה"למה" לא ככ חשוב כאן. משנה מה אני עושה כדי שזה יפסיק, לא?....

את צריכה להבין שזה לא רק ציפיות מעצמי. זה הכל מיכל. זה יותר מידי. אני כל פעם מחדש מופתעת ונדהמת מזה שאנשים אוהבים אותי ורוצים בחברתי. באמת אני אומרת. לא סתם. על מה?!?!? מה טוב בי בכלל? מידי פעם, אני מזהירה מראש שאני דפוקה. שלא יפגעו.

בינתיים אני נפגעת. דופקת את עצמי. הורסת לעצמי ולאחרים. הכל אצלי זה מלחמות. כל משימה הכי קטנה. אין לי כח לעצמי ולקולות ולאופל ולחושך בתוך הראש שלי. ותראי..... אפילו להסביר את עצמי כמו שצריך אני לא מצליחה.

הראש שלי מבולגן.

מבולגן.

וואו נועה כל כך מזדהה איתך. עם מה שאת מתארת שאת האויבת היחידה בעתם של עצמך. אין לך ציפיה כל כך מאחרים ואין לך כלפיהם את הכעס והאכזבה שיש לך כלפי עצמך. גם אני הייתי מציירת פעם ציורים מפחידים. שלדים, בחורות מאוד מאוד רזות, דם, וכו'.

יש בי משיכה לדברים אפלים, כואבים, אסורים....משיכה שאין לי מושג מאיפה היא באה בכלל. בגלל זה אני איפושהו "נהנית" לעשות את הדברים האלה לעצמי.

היית פעם בטיפול? אני שואלת לאו דווקא כי זה מה שיעזור אלא סתם מהתעניינות.

גם לי יש בן זוג ואני יודעת כמה זה קשה להתמודד עם האשמה הזאת ועם הפחד שאולי תהרסי את זה ושאת לא בסדר. אני מאחלת לך את כל שלוות הנפש שיש ושתביני שאם אנשים רוצים בחברתך זה כי יש בך הרבה דברים טובים שאת פשוט לא מודעת אליהם מספיק.

היי שני, תודה רבה על ההבנה והמילים, מאחלת לך את אותו הדבר :) הייתי בסוג של טיפול תקופה קצרה והפסקתי אותו דיי מהר. אולי לא הייתי מוכנה והיה לי קשה להתמודד עם ההחמרה שמגיעה לפעמים בתחילת טיפול. מודעת לזה שכדאי שאנסה שוב. ואת?