מצאתי בלוג: http://cafe.themarker.com/post/2459625/ . אני מאמין שאחד הרופאים שלנו יוכלו לחוות דעתם על הנושא. איפה אתה אתה מטופל? מה אתה עושה עם המוקד שעובר האדרה? האם גילו מוקד שעובר האדרה לפני שנתיים ואז התחלת לסבול מדה ריאליזציה? האם יש הפרעות תפיסה (perception) נוספות? מי איבחן את הדה-ריאליזציה? הרבה שאלות... סליחה. אני חושב שהרבה חולים, כמוני, מפחדים (פחד מוות) שהקלישאה "הכל בראש" תתברר כנכונה. ההתנסות שלך תוכל לעזור לרבים להחזיר (ולו חלקית) הרגשת שליטה. תודה שאתה משתף.

היי ערב טוב:) 

כן, הבנת נכון.

את הבלוג אני מכיר וגם את הכותבת שלו.

אני מטופל בשיבא תל השומר, בעניין המוקד שעובר האדרה - קיבלתי את תוצאות של הMRI רק אתמול, מחר אקבע תור לרופא המטפל להמשך טיפול. 

האם גילו מוקד שעובר האדרה לפני שנתיים ואז התחלת לסבול מדה ריאליזציה?  - למיטב זכרוני היה מוקד לפני שנתיים כאשר עשיתי MRI, עשיתי באוגוסט ( זה לא אומר שהמוקד הופיע לראושנה באוגוסט), הדראליזציה התחילה באוקטובר.

מגיל קטן היו לי סימפטומים קצרים של ניתוקים ואז לא הייתי מאובחנת כחולת טרשת. את הדראליזציה איבחן פסיכיאטר.

הי, החלטתי לכתוב בלשון זכר, אני מצטער אם טעיתי... ראשית אקדים ואומר שאינני רופא או מטפל משום סוג שהוא. וכיוון שאינני סובל מדה ריאליזיה ייתכן שישתמע שאני מבין את עוצמת החוויה. לא אני ואינני חושב שאדם אחר יכול להבין את עוצמת החוויה ואת עוצמת התסכול. אני חושב שאצלי בטח היה מעורב גם הרבה כעס ותוקפנות. האם אתה מטופל תרופתית? האם הטיפול מועיל? לי נשמע שפלאק במקום המתאים יכול לגרום לכך שנותנים פרוש לא מתאים למציאות. יש לי הצעה. שימוש בטיימר לי עוזר בקשיי ריכוז וכשהמחשבות "נודדות": טיימר יש בכל סלולרי. כוון לחמש דקות. כשמצלצל חשוב "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (לא במובן הפילוסופי - אלא מה רציתי לעשות ומה אני עושה או בוודאי יש שאלות שיותר מתאימות לך). וכמובן להפעיל את הטיימר שוב. לי זה עוזר אני מקווה שגם לך.

אני כותב בשם חברתי. רעיון הטיימר באמת יכול להועיל, אנסה אותו מחר.

כרגע לא לוקחת תרופות מחשש של תופעות לוואי. פוגשת פיסכיאטר אחת לחודש והייתה מטופלת ע"י פסיכולוג.

ערב טוב

שלום,

דה-ריאלזיציה אכן יכולה להופיע בעקבות נגע במקום ספציפי במוח, אך זהו אינו ההסבר היחידי. הדה-ריאלזיציה יכולה להיות גם מושפעת באופן עקיף ממחלת הטרשת הנפוצה, כך שבמידה וקיימת בעיית הסתגלות למחלה או המחלה מעוררת חרדה היא יכולה להוביל לדה-ריאלזיציה. כלומר, דה-ריאלזיציה כסימפטום של הפרעת הסתגלות או חרדה. וכמובן שניתן לסבות דה-ריאלזיציה כאשר אינה קשורה למחלת הטרשת הנפוצה, גם למי שיש טרשת נפוצה יכולים להיות סימפטומים שמקורם הוא אחר או אפילו קדום יותר.

לטיפול בדה-ריאלזיציה מומלץ שילוב של טיפול פסיכולוגי ותרופתי. טוב שחברתך נמצאת במעקב אצל פסיכאטר וכך צריך להיות. במידה והדה-ריאלזציה מופיעה לעיתים תכופות ופוגמת בתפקוד, כדאי לפנות לטיפול תרופתי כדי שיקל עליה. היום ישנן תרופות מדור מתקדם עם מעט תופעות לוואי, ניתן לשאול על כך את הפסיכאטר.

חשוב לציין, שמכיוון שזו מחלה מורכבת לעיתים קשה מאוד לעשות את ההבחנה והאבחנה מה המקור של סימפטום הדה-ריאליזציה (האם בגלל נגע או לא?), אך הצד המעודד הוא, שאם לא מדובר בהתקף טרשת נפוצה שמתרחש בעת הנוכחית (אז הנוירולוג היה מאבחן זאת ורואים תמונה מתאימה ב- MRI), הטיפול דומה גם אם לא מאבחנים את המקור המדוייק.

תודה על התשובה,

יש לי שאלה נוספת, במצב שהדראליזציה כתוצאה מנגע האם הטיפול הפסיכיאטרי (תרופתי) יכול להוביל להחלמה? או שרצוי לשנות תרופה הקשורה לטרשת? או אולי טיפול פסיכולוגי יכול לתת מענה?

בנוסף, כתבת על דראליזציה שיכולה להופיעה כתוצאה מנגע במקום ספציפי במוח. מה הכוונה למקום ספציפי?

ההתקף האחרון היה ב2011, כאמור היא קיבלה תשובה על MRI לפני יומיים מצויין שם שיש מוקד שעובר האדרה (האם מדובר בהתקף?) 

איך נקרא הסימפטום ההפוך ל-דראליזציה או לתופעות הפוכות הבאות לידי ביטוי כתחושות רגשיות המגיעות עד הקצוות כמו רגש מוגזם, ראייה בומבסטית רגשית ומוגזמת של המציאות, רגשניות קיצונית, תחושות אהבה ושנאה קיצוניות? 

רנה: לא יודע. אני אבדוק.

קריסטינה: התשובה של ה-MRI מחייבת פניה לנוירולוג. אחרכך צריך להעריך את הסמפטום התפיסתי שוב. ואז לראות האם אפשר לאזן את תפיסת המציאות. התשובות של הMRI מחייבים נוירולוג. בהקדם ממש.

הלכתי ופתחתי ספר... דה-ראיליזיה היא בעיקרה הפרעת ניתוק. ז"א אנשים חשים שהסביבה "לא אמיתית" או חשים שהמציאות לא מתקיימת.  כמו שערן כתב היא יכולה להתרחש כתגבה לאירוע טראומתי וטרשת נפוצה היא בהחלט כזאת. ומאד יתכן שהשילוב של אירוע טראומתי ופלאק "הדליקו" את ההפרעה. אני מאמין שלימוד מחדש יכול ליצור "מעקף" לפלאק. לשם כך צריך טיפול פסיכולוגי. וכדי להוריד מהלחץ ייתכן שהדה ריאליזציה זקוקה לאיזון תרופתי. אני חושב שהנוירולוג יכול להמליץ על טיפול מותאם.

במידה ותחושת הדיארליזציה היא בעקבות התקף טרשת נפוצה, כלומר האם בגלל הנגע והתהליך הדלקתי שמתרחש כרגע הופיעה הדה-ריאלזיציה, אז מאוד ייתכן שהפסקת התהליך הדלקתי באמצעות סטירואידים, תפסיק גם את הסימפטומים שנותרו או התגברו בעקבות ההתקף (כמו הדה-ריאלזיציה). לגבי המקרה הספציפי עליו אתה שואל. מכיוון שמתואר פה מקרה בו יש תחושת דה-ריאלזציה במשך שנתיים ואנחנו יודעים שהתקף לא נמשך זמן רב כל כך (גם כאשר לא מטפלים בו הוא חולף תוך מספר שבועות עד חודשים בודדים), כנראה או סביר שהתחושה אינה תוצאה של התקף ויש לטפל בדה-ריאלזציה באמצעים הרגילים הידועים.

אם הדה ריאלזציה היא כתוצאה מנגע ספציפי או כל סיבה אחרת הטיפול הוא אותו הטיפול. הכוונה במקום ספציפי היא שנוירו-פסיכאטר יודע ומכיר את איזורי המוח האחראים למצבים מסויימים ולפעמים ניתן לראות קשר בו איזור מסויים שבו יש נגע מוביל לסימפטומים ספציפיים, אך הדבר יותר מתאים לפגיעות ראש (שם הפגיעה היא ברורה וחדה) וקשה יותר למצוא את הקשר בנגעים בעקבות מחלת הטרשת הנפוצה. כפי שאמרתי, בכל מקרה הטיפול הוא אותו טיפול.

הטיפול מורכב מטיפול פסיכולוגי ותרופתי לדה-ריאלזיציה. כאשר המומלץ ביותר הוא שילוב של שניהם. ואני חייב לציין שלא תמיד אנחנו מצליחים להעלים את הסימפטום או כפי שכתבת להביא להחלמה, אלא להפחתת הסימפטום ופיתוח דרכי התמודדות שלא יאפשרו לדה-ריאלזציה לפגוע בתפקוד ואיכות החיים.

ולגבי ההפך...

קודם כל אני נגד אבחנות, הן יוצרות הכללה ומפריעות לראות את הסיפור המורכב של כל אדם ואדם. הן מיועדות כדי להקליד ולסווג במחשבים, לחברות ביטוח והתוויות לתרופות, אך לטעמי לא לטיפול. ואחרי שהסתייגתי, אין ההפך מדה ריאלזציה כי אין מציאותי מידי.

לגבי התחושות הקיצוניות שהזכרת, הייתי רוצה לבצע ראיון ואבחון מקיף, אבל ההשערה הראשונה שעולה לראשי לפי התיאור הקצר, שאין מדובר בסימפטום או או במחלה כמו דיכאון וחרדה, אלא על מאפיין אישיותי. קבוצה זו של תכונות אישיותיות (כלומר תכונות שהתעצבו בשנות החיים המוקדמות – תלוי לפי איזו גישה נוקטים ומלוות אותנו לרוב כל החיים) נקראת בשפה הפסיכיאטרית מקבץ B או cluster B. בקבוצה זו ניתן למצוא את סיווגי האישיות: האישיות הגבולית והאישיות ההיסטריונית, בין היתר, שלדעתי הכי מתאימות לתיאור.

אני חייב שוב לחזור שכמובן רשימת התכונות וההתנהגויות הקצרה אינה מספיקה לאבחנה כזו, ותמיד אבחנה אישיותית היא הרבה יותר מורכבת וארוכה. תלוי אילו מצבים ותנאים נוספים מתקיימים, כמו: שימוש בסמים ואלכוהול, היסטוריה, אירועים משמעותיים בעת האחרונה שאולי בגללם התנהגות זו מותאמת, נסיבות תרבותיות, יחסים עם אחרים, מתי הקיצוניות באה לידי ביטוי ועוד ועוד ועוד... (אני אפסיק פה כי אנחנו כבר נכנסים להרצאה ארוכה...)

אני מסכימה ערן וחוזרת בי מניסוח השאלה.

מגדירה מסלול מחדש ושואלת:

חוויתי במהלך עשרים שנות מחלתי תקופות מסוימות שהקצינו תחושות רגשיות . לדוגמא:

-הנאה ממוסיקה הפכה להנאה מוגזמת ממוסיקה שהתבטאה אף בבכי.

-אמפטיה לאנשים בצורה מוקצנת עד כדי הזדהות מוחלטת ושברוני לב קטנים מלווים בכאב לכאבם וסבלם של אחרים

-התאהבות מוגזמת עד אובססיבית שאינה תאמה את האופי שלי.

- חשק מיני מופרז 

- צער מוקצן

-חרדה איומה

למוטב לציין שאלו תופעות שיכולות לקרות ללא שום קשר למחלת הטרשת הנפוצה, אך מהכרותי את עצמי יכולתי להבחין שאני ב'צרה' והשתלטתי על עצמי בדרך הקשה וללא עזרת פסיכולוג.

היום הכול חזר למסלולו.

האם נו נו נו לטרשת ?

היי רנה

שאלתך מרתקת, זוהי שאלה אבחונית עם הרבה אפשרויות שדורשות חקירה מעמיקה. שאני נתקל בשאלה כזו אני לרוב מפנה לפסיכאטר שיעזור לי באבחנה. אני כמובן לא יכול לאבחן או לתת אבחנה בצורה שכזו, אך כהרגלי אענה ככל שאוכל ולא אתחמק מהשאלה.

למי שחש תופעות כאלו או חלקן אני ממליץ לפנות לפסיכאטר להערכה, כדי לוודא ולשלול אפשרויות מסויימות ואולי לקבל טיפול תרופתי שיחסוך את "הדרך הקשה" בהתמודדות עם מאפיינים אלו. ורנה, אשמח עם תשתפי למה כוונתך בביטוי "בדרך הקשה".

התופעות הללו, כפי שציינת יכולות להיות קשורות לטרשת, קשורות בעקיפין לטרשת, או לא קשורות כלל. כאשר אני אומר קשורות באופן ישיר לטרשת, הכוונה שישנו נגע במוח שבגלל מיקומו מוביל להשפעות הללו. לדוגמה, במקרה הזה, נגע באונה הפרונטאלית (האזור במוח שמאחורי המצח) יכול להוביל להפחתת העכבות, לתחושות ולהתנהגויות מאניות (או במקרה זה היפו-מאניות).

כאשר אני אומר שיכול לנבוע מהטרשת הנפוצה באופן עקיף, הכוונה היא שאין הפגיעה במוח באופן ישיר הובילה לסימפטומים, אלא שהתגובות הרגשיות למחלה או שהתרופות לטיפול במחלה הובילו לתופעות הללו. לדוגמה, חלק מן התופעות יכולות להיות מוסברות ע"י הפרעת הסתגלות למחלה – חלק מן האנשים רואים במחלה אובדן וחווים אבל, ואז עוררות הליבידו (ניתן לקרוא לזה "יצר החיים") מתעורר ויש רגשיות גבוהה לצד חשק מיני מופרז וחרדה.

וכמובן שבמקרה תופעות אלו עלו לצד ההתמודדות עם הטרשת הנפוצה. אלו רק דוגמאות וכמעט בלתי אפשרי להציג את כל האפשרויות והשאלות האבחנתיות שעולות במקרה כזה.

כל מי שחש תחושות שאינן מובנות לו, חריגות ושמפריעות לתפקודו, כדאי שיפנה לפסיכולוג או פסיכיאטר (ברוב המחלקות ניתן במקום בו אתם מטופלים), או לכל הפחות לשתף את הנוירולוג ולהקשיב לעצתו.

ואני חייב להדגיש שאני לא יכול לתת אבחנות, על אחת כמה וכמה במקרים כה מורכבים שדורשים בירור עמוק ולרוב התייעצות והערכות של כמה אנשי מקצוע. אני כותב ועונה מתוך אמונה שידע שנכון לשתף בידע מקצועי, כי הוא יכול לעזור, לארגן, לכוון ולהרגיע ושהקוראים ידעו שלא ניתן להקיף הכל בכמה שורות ולא יקפצו למסקנות שגויות בעקבות הדברים.

קריסטינה: התשובה בMRI מחייבת נוירולוג בהקדם. אם יש התלבטות כי חגים והוא בטח בחופש  ולא נעים להפריע בסוכה אז דרך מיון. הבירורים, תרופות, דיונים על איכות החיים ועל טיבם של סימפטומים אחרי הנוירולוג.

בהנחה שאתם פונים לנוירולוג עכשיו (פניתם? שתפו אותנו) אני מניח שיהיה טיפול במוקד שעובר האדרה. כמה ימים אחרי הסטרואידים בטח תפגשי אותו  שוב ואז אני מציע להעלות את כל הסימפטומים הרגשיים כולל הדה ריאליזציה. הוא בטח יפנה לפסיכיאטר ותקבלי טיפול תרופתי. את מתמודדת עם די הרבה ואם יש כדורים שיכולים לחסוך חלק מההתמודדות - אני חושב שכדאי לשקול בחיוב. תמיד אפשר להפסיק.

עדכנו אותנו!

ערן,  רצתי לMRI ואכן יש במוחי נגעים רבים באונה  הפרונטלית.

לשאלתך:

איבוד האמונה והחשש מטיפול פסיכיאטרי נבע מתגובה קשה שלי  לטיפול אשר ניתן לי בידי פסיכיאטר וגרם לי לתופעה הפוכה ואובדנית. הבנתי כי אני נתונה להשפעה כימיקלית הרסנית של הכדור והפסקתי מיידית את הטיפול.

מ'אובדן' אמון ופחד גדול מהאפקט התרופתי החלטתי ל'קחת את העניינים לידיים'.

לפני הכול התחלתי לבנות מודעות עצמית אשר גרמה לי להכרה כי אני נמצאת בסוג של 'סטיית נפש' מסויימת אשר גורמת לי לכול התופעות שהזכרתי בפוסט הקודם.

לא הכתרתי סיבה - הבנתי כי הטרשת היא על תקן הביצה או התרנגולת.

ההכרה בבעייה היתה חצי פתרון.

כול תסמין 'סטייתי' שחשתי קיבל 'טיפול' אחר ממני.

בהתקפי החרדה טיפלתי באוטוסוגסטייה, המון שיחות עם עצמי בהליכות (יכולתי אז ללכת עדיין) הבאת סיטואציות חרדתיות לקצה והתמודדות איתן דרך נשימות והוצאת הראש מהמים (לדוגמא- טיסות. פחד מהישארות ללא אנשים סביבי וכד') בגדול המון אפור של חיים....מדהים כמה סיטואציות יוםיומיות של  צחצוח שיניים, עבודה, ילדים וכד' לא מאפשרים לחרדה לצוץ.

ב'לבידו' כפי שאתה קורא לתשוקה האדירה לחיים טיפלתי בדרך מקורית והפנתי את כול ה'משאבים' הייצריים הללו לאפקטיים חיוביים כמו עבודה ( עסקתי בעיצוב). כמובן שגם השלילי צץ - כגון גירושיי, אבל על האפקט הטוב או הרע שלו ניתן להתווכח.

היום אני מאוזנת 'טבעית' ובעיקר מודעת.

אולי יום יבוא ואכתוב ספר על התמודדותי הנפשית. הנפש שלנו היא מקור כוח אדיר כשיודעים  לחבק אותה ולא ללכת איתה מכות. ההבנה הזו היא אולי הצד החיובי של האינטיליגנציה הרגשית

רנה,

נשמע שהעברת את עצמך טיפול פסיכולוגי. אנחנו נשמח לקרוא עוד על ההתמודדות הנפשית ואני מאמין שתוכל לעזור ולהוות השראה לאחרים. כהכנה לספר אולי תתחילי בלפתוח בלוג כאן ב"כמוני".

לאוסף התגובות והסימפטומים שציינת הייתי ממליץ לרוב ליווי מקצועי, כי אני יודע מניסיון שהתהליך שעשית לבדך מאוד קשה, מסובך ומבלבל. יהיה מרתק לקרוא בפירוט כיצד עשית זאת.

אמת ערן.

התהליך ארך מספר לא מבוטל של שנים והיה קשה מנשוא.

היו רגעים שכמעט הרמתי ידיים אבל משהו בי תמיד המשיך הלאה, סוג של לוחמנות, חוסר ברירה והמשמעות שתמיד 'העזתי' למצא לחיים האלו שאינה תלויה אך ורק במובן מאליו כמו- ילדים, שכמובן שווה לחיות עבורם, אלא משמעות ב-עצמי והאני שלי.

אשמח לעצתך ובזמני החופשי אולי אשתף את 'חוויותי' בבלוג

תודה

אני לא שומר חומר... מאז שקיבלתי 100% נכות אני לא מוצא טעם לשמור. מה הסיבה להשוות לעבר? כדי לנהל כרוניקה ידועהמראש? חוץ מזה הבית חולים והמכונים השונים שומרים 7 שנים...

סליחה שלא עניתי 

פשוט מאז היו כמה שינויים לא נעימים. הספקתי להיות פעמיים במיון כי איבדתי את התחושה לאט לאט התחיל ברגליים ועלה. וגם יש כבדות ברגליים. כבדות נוראית. 

עם המוקד שעובר האדרה הרופאים חושבים שאולי צריך להחליף טיפול, כלומר לעבור לתרופה אחרת. סטרואידים לא הביאו לי.

מצטערת שנעלמתי

שלום כריסטינה

טוב שעדכנת אותנו, האם התחושות הוגדרו כהתקף? וכשאת מתארת מעבר לתרופה אחרת, האם אמרו לך את שמה? ובכלל איך את מרגישה, האם כבר חלפו התחושות?

ואבאופן עקרוני אין צורך להתנצל, תמיד אפשר להיעלם ולחזור - אנחנו תמיד פה...

לי לא הגדירו את התחושות כהתקף, וגם לא ממש נתנו מענה מה לעשות על מנת שזה יחלוף. גם התרופה עוד לא הוחלפה רק יהיה דיון(בשלישי) האם להעביר מריביף לקומפקסון.

התחושות עדיין לא עלמו אלא ההפך מתעצמות מיום ליום. 

אני מצטער לשמוע כי התחושות אף מתגברות. השינוי בטיפול התרופתי למחלת הטרשת הנפוצה משפיע רק לטווח הרחוק, כלומר כדי למנוע תחושות כאלו בעתיד. לכן חשוב שתצייני ביום שלישי בפני הנוירולוג כי התחושות מתגברות וכי ייתכן שעלייך לעבור בדיקה נוירולוגית שוב ולשאול האם ישנו טיפול שיוכל להקל על מצבך במהירות (טיפול תרופתי או אולי שיקומי כמו פיזיותרפיה).

מקווה שתוכלי לעדכן אותנו מחר בחדשות טובות

בהצלחה כריסטינה, מקווה שיימצא תור ל- MRI בקרוב, זה בהחלט יכול לעזור לנוירולוג להבין את מצבך טוב יותר וכמובן לתת טיפול בהתאם. כמובן גם עדכני אותנו לגבי הרגשתך עד הבדיקות.