שלום רפאל תודה שבחרת לשתף את חברי הקהילה. פעם חשבתי שתהום מפרידה בין נפגעי איבה למשפחות השכולות. הנפגעים יכולים למצוא נחמה בכך שחייהם ניצלו ומי שאיבד את היקר מכל אין לו נחמה. מאז למדתי שיש הרבה מן המשותף באיך שהטראומה שינתה את חייהם. ישנם נפגעים בגוף או בנפשם שקשה להם מאוד לחזור לתפקוד בחיי היום יום. וגם משפחות שכולות שמצליחים למרות הכאב להשתקם. אך לכולם ברמה זו או אחרת צלקות הטראומה. טוב עשיתה שהחלטת לכתוב את מה שאתה מרגיש. ציינת עלבון, למה התכוונת?

אבי שלום,
העלבון התבטא בכך שאנחו,אני האח השכול שאיבד אדם יקר מעין כמוהו לא קיבל את התמיכה המתאימה ונזרק על אם הדרך להתמודד עם האובדן הזה לבד,באמת לבד,כי הרי ברגעים כאלה של משבר,לא משנה כמה המשפחה (משפחת האח שנרצח) היו ויהיו מלוכדים,הרי שכול אחד הוא נותר בכאב של עצמו ... העלבון הזה שאני לא מסוגל לדבר עם האדם הקרוב ביותר אליי (אב,אם,אחות או סתם בן משפחה אחר) ... וזה נשאר קבור שם עמוק בפנים ... 

רפאל, אמנם איננו מכירים, אך אני כואבת את כאבך. ואמנם ההתמודדות שלי הייתה עם אבדן שונה, של אדם היקר לי ממחלה, אבל אני יכולה להזדהות אתך ולא יכולתי להישאר אדישה לדבריך הכואבים. בוודאי שאי אפשר בכמה מילים להעלים כאב עצום: חלל שנפער בלב בעקבות אבדן של אדם חשוב לנו הוא חלל גדול ואולי גם תמידי. אך אני מרגישה צורך גדול לחלוק אתך את התקווה הגדולה שיש לי, מה שנותן לי כוח כאשר אני מתמלאת בעצב לנוכח סבל ומוות מסביבי. מקווה שזה במקום. כתבת ששאלת את הבורא את השאלה "למה". וזו שאלה גדולה, אך לגיטימית - אפילו האנשים המוזכרים בספר המקרא שאלו שאלה זו (לדוגמא, בספר חבקוק, במשך כל הפרק הראשון לספר מתואר נביא זה שואל את אלוהים איך זה שהוא מרשה לכל הצער שהוא חווה להתקיים. אלוהים אינו נוזף בו על שאלה זו - להפך, בפרק ב' הוא מנחם אותו ומסביר לו. וגם אתה תוכל לקרא על כך במקרא שלך) יש האומרים שאלוהים הוא הגורם למותם של אנשים - אך מעניין שהמקרא טוען את ההפך. כתוב בו: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג:9) - כלומר, אלוהים כואב את כאבם של בני האדם. הוא אינו מעוניין במוות ובסבל. הוא באמת אוהב אותנו, את אנשי כל העולם, והנה החלק שנותן לי את הנחמה הגדולה מכל: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" (ישעיה כ"ה:8). הבורא שלנו מבטיח שיום אחד הוא יגרום למוות ולכל מה שגורם לנו לדמעות להיפסק! הוא מבטיח גם שנראה שוב ונוכל לחבק ולנשק את אלו שאיבדנו, בעולם החדש שהוא מתכנן (דניאל י"ב:2). כאשר אני רואה את הכאב של אנשים בעולם הזה, אני מתמלאת בהמון צער אך גם אהבה ורצון לחלוק אתם את התקווה שאלוהים נתן במקרא. הוא לא נתן אותה סתם. המקרא באמת מסביר באופן הגיוני מדוע יש את כל הרוע הזה וכיצד הוא הולך להיפסק. הלוואי והצלחתי לעודד אפילו אם במעט, כולנו בני אדם גם אם איננו מכירים. לכן, אם תרצה להמשיך לדבר על הנושא אתה יותר ממוזמן לשלוח לי הודעה כאן או בפרטי. מטרתי היא אחת: לעזור. ולו במעט שאני יכולה.

היי ויוי,
קראתי את התגובה שלך יותר מפעם אחת,להסביר לעצמי שיש עוד אנשים בסביבה שלא בורחים,לא נעלמים ובעיקר לא מתעלמים מכאבם של אחרים ... אני מבקש לספר לך שאני כותב על אירועים האלה ואחרים,ממש כותב,בלי לעגל פינות ובלי לעשות תסריט,למה !? כי זה באמת מה שנשאר לי מאז .. !!! (מתוך הספר - המסע אל תוך החיים)

רפאל,

פוסט הקודם  מסביר אולי את התחושת הלבד שתיארת  , לא מן הנמנע שכל בני המשפחה היו זקוקים לתמיכה.

כחברה עשינו צעד גדול מאוד במהלך השנים והיום אנחנו מבינים דברים שפעם לא היינו מודעים אליהם.

וזה כולל את המוסדות, התקשורת , החברה ואולי פחות את אנשי המקצוע שיתכן וידעו השפעת האובדן על אח, חברה אך הם לא קיבלו תשומת לב ראויה.  נפגעי חרדה שנכחו בזירת ארוע ולא נפגעו פיסית או בני משפחות הנפגעים לא טופלו.

למשל, כשאני נפגעתי קיבלתי את כל הטיפול הרפאי שנדרש אך בני המשפחתי אישתי והילדים לא היו זכאים לטיפול פסיכולוגי ואף אחד בעצם לא התעניין מה הפיגוע עשה להם. ואין סוף דוגמאות כאלה יש. ככל אנחנו צוברים "ניסיון" כחברה גם בתחום הזה אנחנו מתקדים ויש התיחסות טובה ונכונה יותר.

מבין היטב את תאורך " שאני לא מסוגל לדבר עם האדם הקרוב ביותר אליי (אב,אם,אחות או סתם בן משפחה אחר) ... וזה נשאר קבור שם עמוק בפנים ... "

זה בגלל שזו לא פעם הראשונה שאני שומע את אותם המילים מנפגעי הטראומה וגם אני באופן אישי יכול להזדהות איתם מניסיון אישי.  נכון , יש לנו קושי לדבר אם קרובים לנו על הדברים הכי כואבים שקשורים לטראומה.

יכולתי לספר על הפיגוע שלי מבחינה כרונולוגית לכל אחד. באופן מפתיע ראיתי שבכל אותם השנים אף פעם לא סיפרתי מה חשתי בעת הארוע ולא פחות חשוב מה חשתי במהלך השנים יום יום ואיך אני מתמודד.

הייתי צריך להגיע לקבוצת תמיכה ולראות את הנפגעים האחרים ולשמוע מהם משפט כפי שכתבת כדי להבין שבעצם גם אני באותו מצב. חבר בקבוצה אמר לי פעם: "מאוד הייתי רוצה שיהיו לי חברים כמוך" או "כאן אני מרגיש בבית, כאן מבינים אותי." זה היה מאוד מחמיא אבל האמת היא שאינני טוב יותר מחבריו בחוץ. השוני הוא שחווינו את אותם החוויות ומבינים אחד את השני גם כשלא מדברים. לא מנסים לנחם במילים בנאליות. מקשיבים ולפעמים לא אומרים.

כאן בשבילך 

אבי88

אני מבקש להתנצל אם נשמעתי או נקראתי בנאלי  
עברו לא מעט שנים כמו שכבר קראת קודם,והיה ניסיון להשתתף בקבוצת תמיכה,אבל עזבתי די מהר משום העובדה שנטעה בי התחושה שהייתה שם תחרות למי קשה יותר או כואב יותר,אז אספתי את כאבי הפרטי/אישי וביקשתי לצאת,לעזוב ... הקשבה לא הייתה מעולם מספקת,חסרה הייתה הפנמה ועיבוד ... ואיך עושים את זה !? עכשיו אני מנסה כל דרך ללמוד את הדברים ... 
 

רפאל, מה פתאום לא התכוונתי שאתה נשמעת בנאלי. אם כך הובנתי אז אני מתנצל.

כוונתי שכאשר מנסים לנחם אותנו במילים בנאליות זה לא עובד.

משפטים כמו "מה איתך עברו כל כך הרבה שנים... תחזור לחייך וכ"ו" רק מרגיזות ולא מנחמות.

אבל זה מה שכל הרבה אנשים עושים כדי לעזור לקרוביהם או חבריהם.

זה נכון מה שאתה מתאר לגבי קבוצות , וגם עוד דבר שראיתי , בגלל הקושי לגעת יהיו משתתפים ידברו על הכל מסביב יבזבזו את הזמן של הקבוצה העיקר לא להגיע לתכלס.

אל תתיעש, אף פעם לא מאוחר. אני מצאתי את הקבוצה שמתאימה לי לאחר כ20 שנה.

שלום רב לאנשי הפורום, 

כידוע איכות השינה היא אחד הדברים שנפגעים כתוצאה מטראומה , רמות החרדה עולות ולא קל לשקם את החיים

של אחרי... האובדן. 

מצורף שאלון בקישור למטה - הבודק את הקשר בין פעילות גופנית, חרדה לאיכות השינה גברים ונשים. המחקר הוא אנונימי ונעשה במסגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה. 

https://docs.google.com/forms/d/1hRWK2edSfEjgn_2GflCMYbJ_TkK1dhNZFDLKNVqWZNo/viewform

נודה לאנשי הפורום אם יוכלו להשיב על השאלון הקצר ( פחות מ 10 דקות). תודה, צינה 

תודה, צינה