מנהלי קהילה
בולמוס
כמעט חודשיים אחרי אשפוז. והכל הלך טוב. לא בקלות, אבל טוב. נו, בערך, אכלתי לפי תפריט, בלי בולמוסים, בלי הקאות. עד... אתמול. אתמול היה בולמוס. והקאה. ואין לי מילים לתאר איזו הרגשה איומה זו. כמה אשמה. איך ברגע אחד מטומטם קילקלתי 3 חודשים בלי בולמוסים והקאות. איזו מטומטמת אני. אני עוברת תקופה איומה, מדוכאת ותקועה, חרדה מאוד, בגלל דברים אחרים בחיים שלי. ודווקא עכשיו, כשהכוחות שלי דלים, הפרעת האכילה שוב תופסת הרבה יותר מקום במחשבות שלי ואני מרגישה שאני נחלשת מולה.nהיום חזרתי לאכול כרגיל, לפי התפריט, בלי לצמצם, למרות שנורא רציתי. אני יודעת שצמצום יוביל לעוד בולמוסים ואני ממש לא רוצה. אני לא חוזרת לגהינום הזה. אסור לי. הייתי אבודה. זה סבל בל יתואר. אני לא חוזרת לשם. אבל האשמה, והבושה, מה עושים איתן? כבר הצלחתי לשכוח לתקופה מסוימת כמה נורא זה מרגיש אחרי בולמוס. כבר היה שקט בחזית הזו. ועכשיו אני יודעת שאני חייבת לחזור לשגרה של אכילה מסודרת, ואני יעשה את זה, אני עושה את זה כבר, רק שאני מרגישה זוועה.
dreams
לא הרסת שום דבר. הייתה לך נפילה. קורה לכולנו. החכמה היא לדעת לקום ולהמשיך הלאה, ונשמע שעשית את זה.
דנה אברמוביץ
חלומות צודקת, שיק. עשית שינוי מאד גדול, את גם נשמעת נחושה מתמיד להתמיד בו, ולראיה, לאחר הבולמוס חזרת לתפריט המלא. נדרש שינוי בתפיסה, לפיו החלמה אינה שחור ולבן, אלא תהליך בו תדירות הסמפטום הולכת ויורדת. תהליך בו את מצליחה לפתוח פערים הולכים וגדלים בין בולמוס לבולמוס, תורך הכרה בכך שבשלב הזה הם עדיין יופיעו מדי פעם. וחמלה, שיק, חמלה....