שלום עדי בר:
כאב לי מאוד לקרוא את מכתבך. אחד הדברים הקשים ביותר לאם זה התנכרות של ילדה ממנה ואובדן הקשר עמו.
אני מבינה ממכתבך שמדובר בסיטואציה המתרחשת על פני שנים ובכל זאת זה עדיין כואב ואי אפשר להתרגל למציות זאת.
ודאי ניתן לקבל את העובדה. אבל למה בעצם?
האם את מרגישה שמיצית את כל האפשרויות לתקן את הקשר עמו? 
הנושא של גירושים הוא בד"כ טעון עבור הילדים והם הרבה פעמים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן, קל זה בטח לא.
הייתי מציעה כן ליזום עמו מפגשים, להתקשר אליו תכופות, לומר לו שאת אוהבת אותו ולא רוצה לותר עליו, שכואב לך המצב הזה ביניכם. תנסי לא להכניס אותו לבעיות שבינך לבין הגרוש שלך. (אתם גרושים, נכון?) 
אם את מרגישה שאפשר לדבר עם הגרוש שלך אז אפשר לנסות לשקף לו שבסופו של דבר הבן סובל מהקרע הזה ביניכם ואיך אפשר לצמצם את הקושי ולשמור על יחסי כבוד. אם יש מישהו שהבן או הגרוש מקשיבים לו ואוהד אותך, אולי יוכלו לתווך ביניכם.
תמיד אפשר לוותר, אבל תרגישי יותר שלמה, לדעתי אם תעשי עוד כמה ניסיונות.
מתפללת להצלכתך.
אשמח שתעדכני פה בפורום ןתמשיכי להתייעץ.
 

בוקר טוב ורד ותודה
הדבר מורכב ומסובךביותר. טעון מאוד עם האבא.
האבא הוא אחד מבני האדם שהכרתי השליליים ביותר. ידעתי מראש שאנשא לאיש שאתגרש ממנו. נשאתי לו רק מכיוון
שנכנסתי להריון. עוד בתקופת היותנו חברים הבנתי עליו יותר מדי.. אך הבנתי שעלי לקבל אותו משתי סיבות:האחת מכיוון
שהייתי אחרי ניסון אובדני שכמעט הצלחתי לסיים אולי עם חיי לולא הגיע לדירתי אדם קרוב שמצא אותי מוטלת ללא הכרה עם גפיים מעוותות והבהיל אותי לטיפול נמרץ (הרבה סוגי כדורים שונים שנטלתי עם עוד..) ואז לא הרגשתי עם הרגליים ונפגעו לי 2 כפות
הרגליים ונאלצתי להשתקם וללמוד להלךמחדש במשך כחצי שנה. מאז השוקיים מוגדרות כמשותקות מבחינה מוטורות (תחושה שמורה ברובה קיימת כיום). הפגיעה בזמנו אובחנה על רקע עצבי פריפרי - לחץ ממושך עקב הנפילה והיותי חסרת הכרה זמן רב.
ואז בקושי הלכתי , ועם מכשירים והבנתי שעלי לבחור אדם שיקבל אותי כמות שאני, קרובה לגיל 29 ואמורה כבר להבייא ילד לעולם. הכרתי את הבחור הזה בצורה טכנית ועברנו להתגורר יחד. במהלך החברות הבנו שהקשר שלנו לא משהו אך ניסינו בצורה מתוכננת (הבנו שנינו שאנו לא נוכל אחרת ואף אחד מאיתנו לא יכול להנשא לאחר גם הוא לא היה מקובל על אחרות מכישלונו עצמו מסיבותיו של אופיו  "לא משובח" והיו לו ידידות לא מעטות אך לא לנישואין ...) לקיים יחסים מלאים. נכסנתי להריון ותכננו מועד לנישואין. כשהילד היה בן שנתיים בקשתי להתגרש. כאשר היה בן 3 התגרשנו. הילד נשאר בחזקתי. כפי שניתן להבין גם אני סבלתי ועדני מבעיה נפשית. אך ניסיתי בכול כוחותי ויכולותי לגדלו בצורה תקינה ובצורה ערכית ולהשקיע בו גם ערכים גם נתינה חינוך ואהבה. היה לו שם חיבה, כל מה שרצה קיבל, מגע ממני כמובן ואהבה בצורה מסויימת גם. אך משמעת וחינוך וגבולות לא הצלחתי להציב לו. לא היה שומע בקולי והיה עושה מה שהיה רוצה. הדבר הקשה ביותר שהיה לי איתו זה שכאשר היה יוצא מהבית אחר הצהרים בשעה 16:00 והייתי מבקשת שיחזור בשעה 18:00 לא היה חוזר. נאלצתי לחפשו בשכונה עם רכבי בשעות הלילה והדבר היה מפחיד ומדאיג אותי כאימו והייתי מוצאת אותו בשעת ערב מאוחרת על גג קניון ונאלצתי להורידו לפעמים ולתחוף אותו למכונית בצורה גסה כביכול כמעט במכות. או שהגיע הבייתה מאוחר וכד. לבסוף כאשר היה בקייטנה בקיץ בגיל 9.5 ואני חזרתי מהעבודה בצהריים ונרדמתי. התעוררתי לפתע והילד אינו בבית. קפצתי לקייטנה ואמרו לי שהוא יצא מזמן,שעה וחצי נבהלתי מאוד ובקשתי את עזרת המשטרה לחפש אותו. ניידת המשטרה מצאה אותו. ראיתי אותו בניידת בוכה מאוד והם השוטרים ביקשו ממני לבוא אחריהם במכוניתי למקום המשטרה. מאז.. חיי הפכו לשחורים. הילד סירב לדבר איתי. הוא ביקש את אביו. אביו הגיע. מהרווחה ניתנה הוראה למסור אותו עד ליום א' לאביו. ואז הוא עבר למקום איבחון מיוחד. חצי שנה ביקשתי שם והתחננתי שיחזירו אותו אלי. אחרי חצי שנה של ביקורים שם הוחלט שיעבור למשפחתון-פנימיה 4 קוטג'ים עם הורים אומנים בהרצליה. עד גיל 14 שהה שם באי רצון ובאי הצלחה. בגיל 14 נערך דיון בבית המשפט לענייני משפחה. אביו כל הזמן ביקש משמורת עליו. ואז קיבל. כל השנים "השחיר" אותי בכל מקום. בעוד בשנים שהילד היה בחזקתי ביקשתי ממנו להתקשר לאביו והילד לא ממש רצה, ובכל נושא הן בריאותי ובכל דבר שיתפתי טלפונית ובכלל את אביו כאשר היה בחזקתי, שוב, כתבתי פעמיים, מאז שעבר לחזקת אביו, אביו החליט שאני לא קיימת. לא התקשר אלי ולא שיתף אותי בדבר שעובר על בני. בכלום. ולמה לו?? הילד בחזקתו והוא נישא לאישה שהסתבר לי מאוחר יותר שהיא חולה במניה דיפרסיה (ממנה באקראי, בשנת 2014)  אך אין לי מושג אם זה משנה מה שחשוב שאותו אדם הוא נוכל, הוא רוצה בלעדיות בכול דבר, הוא רוצה שבננו המשותף יהיה רק שלו. והבנתי שמאז יחסי עם בני התדרדרו בצורה משמעותית עד לאמצע
שנת 2014. מאז לא קיימים כלל. ודווקא מאז חיי חשוכים מפאת סיבות נוספות. הילד לא מוכן להכיר בי ולא מוכן לדבר איתי ולשמוע כלל את ההסבר שלי. לא מוכן כלל לראות אותי או לשמוע אותי. מסנן אותי בטלפון. כאשר אני מדברת לתא הקולי שלו לא מסייע מה שאומר לו. לכתוב הודעת טקסט לאמשנה מה שאכתוב אפילו שאקטוף לו את הירח לא יעזור... הוא פשוט לא מעוניין באימא. שונא כך הוא סימס ואין זה אומר שאני משקרת.
הגעתי עד ביתו והוא היה ממש מבוהל. בחור בן 20.5 שרואה שאימו ממתינה לו ברכב שלה והוא מגיע בקטנוע שלו מהצבא ורואה וכאילו נבהל ממני והמשיך לרכב במורד הרכוב פנה שמאלה בקיצור ברח. סימס לי "תעופי מפה". אביו הגיע עם המונית שלו. ראה אותי וחלף על פני. אני נסעתי משם. אביו סימס אלי "לא יעזור לך כלום. תום לא רוצה שום קשר איתך". וזהו. מאז כלום. האם יעזור לי לפנות אל אדם כזה?? ועוד ועוד היו לי ממנו שכאן קצרה היריעה מלהכיל?
ולך מתוך מה שקראתי מהמעט, אאחל בשלב זה בריאות.

שלום עדי בר:
נשמע שגידלת את הילד בנסיבות לא פשוטות. את עצמך התמודדת עם בעיות בריאותיות, התגרשת בהיות הילד מאוד צעיר. הקושי להציב גבולות לילד מתעצמת כשההורים מתגרשים, קל וחומר שיש איבה ועוינות.
עם זאת נשמע שעשית באמת כמיטב יכולתך. 
לגבי בנך נשמע לי שגם לו לא היה פשוט וגם היום אני בטוחה שאינו חי בשלום עם הנתק ביניכם. ציינת שהוא נראה "מבוהל"-ודאי עובר עליו משהו. אני חוזרת למה שהצעתי מקודם. האם יש אדם שקרוב לשניכם שיכול לסייע ולתווך, להשפיע על הבן לפחות להיפגש אתך ולשמוע מה יש לך לומר לו? איזשהו קרוב משפחה או מכר משותף שבנך מעריך ומכבד.

 

שלום ורד
שכחתי לענות אל כך מפני שידעתי שלא קיים אדם כזה. גם על כך בני נפגע ומרגיש פגוע. לא היה לי קל לגדלו מפני מס' סיבות:
א. אני בעצמי כפי שניתן להבין גדלתי בצורה כפי שהסברתי לא תקינה. ניסיתי אך נכשלתי בהצבת גבולות. הילד גם ניזוק
מפני שאביו משתמש בו ככלי נקם בי. 
ב. הילד הרגיש אצלי לא טוב גם מכיוון שאין לי משפחה תומכת ו/או חברים קרובים (מעצם היותי פגועה וקשה לי ליצור קשרי אנוש טובים) אך בזמן היותי בחזקי דאגתי לכך שאתחבר לאימהות שונות רק כדי שיהיו לו חברים. היו לו אך "בע"מ".. איכשהו. כיום
אין לי אדם קרוב שיכול לסייע לי להתקרב אליו. לא קיים כזה. ואפילו לא מרוחק.
ג. בקשתי את עזרת הרווחה שבעיר בה אני מתגוררת (לוד) לא ניתן לדבריהם "הוא בגיר וזכותו לעשות כרצונו" אך הם מתעלמים מהעובדה שהוא לא מבין מה ההשלכות של משמעות בגיר שאינו בוגר וכיו"ב. את התנהגותו על פני השטח ואת כל הודעות הטקסט שנהג לסמס אלי שהן סותרות זו את זו. הוא מאוד מבולבל ועד שהדבר פסק לחלוטין. כאשר ניסיתי להתקשר אליו שום טלפון לא נענה. מיד תא קולי. 
אין לי לדעתי מה לעשות מלבד אם אני רוצה לשבת עם הרכב ולחנות מול חצר ביתו ולהמתין באם יצא בשבתות מהבית ולנסות לראות אותו. סביר להניח שבאם יראה אותי ינוס על נפשו .. התנהג כמו ילד. לא ברורה לי התנהגותו. משונה לי מאוד. לא נראה לי אפילו לעשות זאת אותי זה ירתיע לראות אותו נס על נפשו כאשר יראה אותי ממתינה לו ברכב. מהיכן דבר כזה אמור לצוץ?? אין לי הסבר לכך.
שוב יום נעים, עדי.

שלום עדי:
זה נכון שע"פ החוק בנך בגיר ולא ניתן לאלצו להיפגש אתך, הגם שלדברייך הוא לא מבין מה ההשלכות של בגיר.
עצוב לי לשמוע שאין לך מערכות תמיכה כלל או מישהו שאת יכולה להעזר בו. אולי במשך הזמן יהיה מישהו כזה או שיהיה לך איזשהו רעיון.
אני בכל אופן כן מציעה להמשיך לנסות ולא לוותר למרות שאת נפגעת תכופות וכל דחייה מצדו צורבת עוד יותר בלב.
אין ספק שיש לכם היסטורית יחסים וקשר לא פשוטה שאינה מאפשרת כעת להתקרב בנקל וכנראה יקח זמן רב ליצור אמון ומוטיבציה לחידוש הקשר, אבל מאהבה והבעה שלה בפני בנך לא יצא משהו רע. אם את מרגישה שאת זקוקה לפסק זמן זה גם בסדר.
האם יש איזשהו איש מקצוע שמלווה אותך רגשית, אולי מטפל רגשי כלשהו גם יוכל לסייע חלך וללוות אותך בתהליך.
את יכולה לפנות דרך קופ"ח, מרפאות לבריה"נ וכד'.
  

היי, הבעיה היא עם חוקים. עובדים לפי חוקים בארץ הזאת ולכן אנשים נפגעים. חוקים פוגעים בבני אדם. לשם כך לא סתם קיימים אנשי מקצוע שיסייעו תמורת תשלום לבני אדם שנופלים עם "חוקים" למיניהם כמו עורכי דין, או אנשים שעובדים בעמותות, וכד'.
אין מה לעשות. ולגבי טיפול בעצמי, הלוואי והיה אדם שיכול לסייע לי עצמי. לצערי איין.לא סתם אני אדם אובדני מזה כשנה וחצי. גם לאחר שבררתי איתו פרונטלית באם רצונו באימא והוא השיב לי את תשובתו לפני כשנה וחצי.. הדבר הספיק לי. מאז נסיתי מס' פעמים לסיים עם עצמי. לא הלך. עצרתי בשלב מסוים משום שהבנתי כי לא אצליח בצורה שאני מנסה. אין לי דרך שאני יכולה לחשוב עליה בצורה מתאימה איך לסייע לעצמי לחיות ולחזור למסגרת הולמת ששווה חיים, ואין לי דרך וודאית לסיים עם עצמי. אני תקועה. באשר לבני, איני מפחדת או נרתעת מלהגיע ולנסות לראות אותו ולחנות מול חצר ביתו אך אני ארתע אם ינוס על נפשו כאשר יראה אותי, וארתע עוד יותר אם אראה לפתע את אביו. מאוד יתריע אותי מן הסתם.

עדי יקרה:
את כ"כ נשמעת מיואשת. אפילו כשאת מדברת על לסיים את חייך את מבטאת את הייאוש בכך שלא תוכלי לסיימם בדרך שאת רוצה.
ואולי אני שומעת כאן גם אמביוולנטיות, אולי את בכל זאת רוצה להאמין ולקוות שאפשר לחיות בעולם הזה, אני שומעת אותך זועקת לעזרה ולא באמת רוצה לותר על חייך וגם לא לותר על בנך.
לפעמים בחיים לכל מקום שאנחנו פונים אנחנו נתקלים במכשולים ואז נוצרת תחושת תקיעות, אבל לפעמים משהו קטן אחד יכול להשתנות ולהשפיע גם על כל האחרים.
את נמשמעת אשה רגישה וגם נשמעת אשה עם כוחות. העובדה היא שהצלחת לשרוד כ"כ הרבה שנים עם הרבה קשיים וגם לבחור. בחרת שאת מביאה ילד לעולם בכל מצב, בחרת כעת להילחם עליו ויהיו לך עוד בחירות-אל תוותרי עליהם. גם בייאוש הכי גדול אנחנו יכולים לבחור, אם לא מבין 10 אפשרויות אז בין שתיים. את יכולה לבחור שאת רוצה לחיות ולנסות לשמור על איכות חיים טובה וסבירה למרות הנסיבות הקשות. איך את יכולה להתרומם ולעזור לעצמך? לגייס עזרה? ודאי יש מישהו בעולם שאכפת לו ממך. 
לגבי חוקים, נכון חוקים הם גם כובלים, אבל גם מגינים עלינו.
יש במדינה שלנו הרבה דברים לא טובים, אבל יש גם טובים. הנושא של סיוע רגשי הולך ומקבל תאוצה וודאי באזור מגורייך את יכולה לפנות לאיש מקצוע. אם זה במסגרת קופ"ח או מרפאה לבריה"נ, מחלקה לשירותים חברתיים וכו'.