מנהלי קהילה




מובילי קהילה



משהו קטן על רונית אלקבץ
לפני כחודשיים קמה רונית אלקבץ, המדהימה באיכויותיה, באמצע ראיון טלוויזיוני ועזבה את האולפן לעיני מראייניה ההמומים.
היא הוזמנה להתראיין על סרט חדש בכיכובה אך מהר מאוד נשאלה על פרשת איבגי.
לשאלתה על הקשר בין ראיון זה לאיבגי היא נענתה בתשובה שלא סיפקה אותה, ואז קמה חסרת סבלנות לנעשה סביבה ועזבה את האולפן.
משהו הריח לי מוכר. משהו בחוסר הסבלנות הזה, משהו בקאט דה בולשיט, ב'אימא שלכם תעזבו אותי מהחרטה הזה'..
משהו הריח לי מוכר.
היום הבנתי.
יש מכנה משותף למי שנופלת עליו מהלומת מחלה ככה באמצע החיים. נכון שיש הבדל בין חולי סרטן לחולי טרשת נפוצה. ההבדל נעוץ בזמן. אבל ישנו גם נרטיב דומה. ההבחנה מה טוב ומה זניח. מה שווה להתעכב עליו ומה צריך לשחרר, מה רצוי לאחוז ומה נכון להרפות ממנו.
חוסר סבלנות של חולים הוא מסנן הזהב המנוקז ביותר לריכוז הטוב ושחרור הלא רלוונטי.
הכי קרוב לגרעין האמת, לתת לאחרים לשחק את משחק החיים, ולתת לעצמך פשוט לחיות אותם.
אז היום הכול הפך ברור יותר.
יהי זכרה ברוך.

ערן ברקוביץ
מעורר מחשבה, תודה.
GALART
מחשבה יפה.
אך נראה לי שזה היה גם באופיה המיוחד של רונית אלקבץ.
כל הכבוד לה.
Rene
אני משוכנעת שזהו חלק בלתי נפרד מאופיה המאוד מיוחד של רונית אלקבץ, פרננדו.
אבל אני יותר ממשוכנעת שמחלתה הקצינה את אופיה המיוחד.
ככה זה כשאתה קרוב לקצה, אתה הופך להיות הקצה בעצמך.
תנו לי את מה שרלוונטי לקיום המהותי שלי ועיזבו אותי מהבולשיט.
Rene
ועכשיו גם פרינס מת, מה נסגר עם השנה הזו?... היונים לא מפסיקות לבכות
ערן ברקוביץ
אני רוצה לחזק את דבריה של רנה. אני כמובן מאוד מתעניין בשינויים אישיותיים בעקבות מחלות ורוב המחקרים מראים את אשר רנה מצייינת: שאנשים מקצינים את דפוסי ההתמודדות והאישיות שהיו להם טרום המחלה (לרוב נהוג לקבוע את ההקצנה למועד האבחנה). זאת בניגוד למה שאני שומע מאנשים שאינם מהתחום שנראה כאילו המחלה משנה אנשים ב- 180 מעלות, אלו מקרים נדירים ומיוחדים, אין זה הדפוס השכיח . גם כאשר נראה כלפי חוץ שיש שינוי מוחלט, אלו דפוסי אישיות שכנראה תמיד היו קיימים, אלא שהמתמודד טרום האבחנה הקפיד להצניע/לעכב אותם.
ליאורית1
יפה אמרת.