שלום לך, ראשית אומר שכל אבחנה של מחלת הסרטן, אשר בהגדרתה הינה מחלה שמהווה איום כלשהו על החיים, מזעזעת את עולמו של החולה, וכמובן גם את משפחתו. התחושה היא כאילו העולם כפי שהכרנו אותו קודם למחלה איננו עוד, ואנו "נזרקים" לתוך עולם חדש, בו ישנה מחלה, טיפולים והתמודדויות קשות ומרובות. אכן כמו שרשמת בעצמך, בזמן קבלת האבחנה והטיפולים אנו עסוקים בעיקר בהישרדות- עושים כל מה שעלינו לעשות כדי להגן על חיינו. אולם כשתקופה זו מסתיימת, ומתחילה תקופת "ההחלמה", הנפש מתחילה לעכל את האירועים שעברה, ובעיקר מתחילים חששות ופחדים לגבי העתיד. במציאות שלנו, דווקא בתקופה זו מצופה מהחולה לחזור בהדרגה למעגל החיים ה"בריאים"- עבודה, חברים, לימודים... אין פלא שבתך עסוקה בכיצד ייראו המשך חייה. לאחר קבלת אבחנה של מחלה שכה משבשת את החיים שהכירה, נדמה כי שום דבר לא בטוח וצפוי יותר, וחוסר הודאות גדול. נשמע מדברייך שהיא אינה מקבלת מענה מתאים עבורה לטרדות שמעסיקות אותה. כדאי לברר איתה האם מרגישה חיבור למטפל, תחושת כימיה איתו. ייתכן שכדאי לנסות להגיע למטפל (פסיכולוג) אחר, כדי לעבד איתו את כל מה שעל לבה. מאחלת ימים טובים יותר. ענת

שלום לך, מובן שקבלת אבחנה חדשה של מחלה, מזעזעת ומטלטלת את עולמו של החולה והקרובים אליו. התחושה היא שהחיים כפי שהכרנו אותם קודם אינם עוד, ואנו "נזרקים" לתוך עולם חדש ולא מוכר. חוסר הודאות הוא עצום. טיפול של פסיכולוג רפואי הוא למעשה כמו כל טיפול פסיכולוגי- נעשה בשיחות, באופן פרונטלי, נהוג לקיימו מדי שבוע. הפסיכולוג הרפואי בעצם מלווה את החולה (או בני המשפחה) בכל הקשור להתמודדות עם המחלה. במידת הצורך משלבים בטיפול טכניקות הרפיה או דמיון מודרך. פעמים רבות מרגישים צורך לשלב גם טיפול תרופתי. במקרה כזה נהוג להתייעץ עם הפסיכולוג או לפנות לקבלת ייעוץ מפסיכיאטר לגבי סוג הטיפול המומלץ. בד"כ הוא לא מתנגש עם הטיפול במחלה עצמה. ברכת ימים טובים ענת

שלום נתן, קבלת אבחנה של מחלת הסרטן, שבהגדרתה הינה מחלה שמהווה איום כלשהו על החיים, מזעזעת ומטלטלת את עולמו של האדם. התחושה היא שהעולם כפי שהכרנו אותו קודם, נקטע בבת אחת, ותחושת הביטחון האישית נפגעת. בעצם לאחר שפעם אחת נוכחנו לדעת שעולמנו יכול להתהפך באופן כזה, איננו יכולים להיות בטוחים עוד שהדבר לא יחזור על עצמו. לכן, הפחדים שאתה מתאר מובנים מאוד. בגלל שהמחלה "הפתיעה" אותך, אתה מפתח מודעות, שהיא בעצם מודעות יתר, לגופך, כדי להגן על עצמך מהפתעה נוספת. כמובן שהעיסוק עם הגוף, והטרדות הרבות, לא משאירים מקום לעיסוקים נוספים. נוסף לאלה אתה נאלץ להתמודד עם המוגבלות בידך, שמעבר לכך שאתה נדרש להתמודדות חדשה נוספת, המוגבלות הזאת גם מזכירה לך את המחלה, שהרי היא נגרמה כתוצאה ממנה. ההיזכרות במחלה מביאה את הפחדים, העצבנות וכך נוצר המעגל.. זה טוב שאתה מקבל טיפול תרופתי. אמנם אני בתפיסתי מאמינה שלרוב טיפול תרופתי לבדו לא יכול לסייע דיו. ישנו צורך בשילוב של שיחות (טיפול פסיכולוגי) לצד הטיפול התרופתי. פעמים רבות אני מסבירה למטופליי כך: נאמר שבעקבות המחלה אתה נמצא כעת בבור, ומעוניין להיות מסוגל לצאת ממנו. הטיפול התרופתי במקרים רבים הוא הסולם ליציאה מהבור, אבל היכולת לטפס בו נרכשת בטיפול הפסיכולוגי. מקוה שיכולתי לעזור. בברכת ימים טובים ענת