אנשים שלא מפרגנים לי אני לא בקשר איתם, מעדיפה להתבודד מאשר לשמוע את מה ש"חברייך" אומרים לך. מה שמחזיק אותי בחיים זה עבודה לימודים ובעל. שולחת לך הודעה. שי.

שלום לך יקרה. ראשית, הפריע לי מאוד הכינוי שבחרת לעצמך.... דווקא בימים קשים צריך לחפש את האמירות והכינויים שמעלים אנרגיה.... אל לך לכעוס על חברייך ,אנשים שאינם בתחום בריאות הנפש אינם מסוגלים להבין/ להתמודד/ להגיב למחשבות אבדניות . פעמים רבות הם רואים בכך זעקה לעזרה או ביטוי למצוקה אבל לא כוונה אמיתית. את דורשת מחברייך תגובה שהם אינם יכולים לה. מה שמחזיק אנשים בחיים זו ציפייה והנאה מדברים קטנים וגדולים:,סיפוק מעבודה או מעניין כלשהו, רגעים נעימים עם חברים... ישנם אלו שמוזיקה עושה להם את זה . מגוון הדברים שגורמים לאנשים לקום בבוקר הוא עצום - לפעמים זה רק להינות מקפה טוב על הבוקר.... כל אחד צריך למצוא את שלו. האם את מטופלת?, מה דעתך להשתתף בקבוצה טיפולית שם מירב הסיכויים שהסובבים יבינו לגמרי מה את מרגישה?

תודה על התגובה. הכינוי מתאר אותי היטב:) אני לא מטופלת. בעבר לקחתי ציפרלקס, זה גרם לי להרגיש כמו מפת שולחן. בפסיכולוגיה אני לא מאמינה. נחמד היה לדבר עם מישהו חכם אבל אין לי כסף לזה.

שלום. האמת שיש משהו שמכעיס אותי במה שכתבת, ובתגובות שלך למה שכתבו לך ובהתעקשות שלך להישאר בכינוי הזה. כשת בוחרת בכינוי כזה את מתעלללת ומזלזלת בעצמך, וכשאני פונה אלייך כשאת בכינוי הזה, את הופכת גם אותי להיות חלק ממי שמשפיל אותך ומתייחס אלייך בחוסר כבוד. את לא מוכנה לעשות כלום כדי לעזור לעצמך, ומחכה שאנשים שקרובים אלייך יחזיקו בשבילך את החיים. ישמרו אותך בחיים. אני חושבת שיש בתוכך מישהי מושפלת מאוד ואומללה מאוד מאוד, וחבל שחלק גדול ממך מזדהה עם הצד המשפיל והמתעלל. לדעתי, החלק המעונה שבך חייב להתמרד ולצאת נגד החלק המענה. אם לי הייתה חברה שרוצה למות ולא הולכת לטיפול ולא עושה כלום כדי לעזור לעצמה אבל מחכה שאני אהיה כל הזמן בחרדה שהיא תתאבד, לא הייתי נשארת איתה בקשר. רחמי קצת על עצמך. את ראויה לטוב מזה. לכי לטיפול או קבוצה או משהו..... ואת לא יכולה לצפות שאנשים ישאירו אותך בחיים. זאת אחריות שלך. (שיעור שלקח לי הרבה הרבה שנים ללמוד) בהצלחה

הדבר הכי מעליב לאדם במצבך/מצבנו זה אנשים שמתוכחים עם מה שאתה מרגישה ומוכיחים אותך על כך.ועוד אנשים שהכי אמורים להבין את מה שאת מרגישה כי הם חוו את האטימות של תגובות הסביבה.הכינוי סתם תחת לא מצחיק אותי כהומור עצמי אבל אני מבינה את עצמת האומללות שנדרשת כדי להתבטא כך על עצמך.הסימן שלי להכנס שוב לתקופת ציפרלקס הוא כשאני מתחילה לדבר אל עצמי כך בדיבור פנימי.הכינוי העצמי הזה הוא רק הסימפטום של משהו עמוק הרבה יותר וגם אם תחליפי אותו בכינוי"סופרוומן"הוא לא ישליך ולא ירפא את התחושות הפנימיות.ולחילופין,אם תגיע תקופה נהדרת בחייך ,הביטוי יעלם מעצמו.התגובות כאן יכולות לגרום רק לדבר אחד,להסגר ולא לשתף כי יש בהן הרבה שפיטה שהיא קטלנית לאנשים במצבך.אני ממליצה לאלו שהגיבו פשוט להתעלם מהכינוי ולהתיחס לשאר הדברים[מלבד התגובה של אורית יוגב שנתנה באמת תחושה של חמלה ולא שפיטה ורק האירה בעדינות בפנס על הבעיה.]מנסיון שלי טיפול קבוצתי ייעודי לאנשים שמרגישים כמוך מאד מאד עוזר.גם אם לא תדברי ורק תקשיבי מהצד,יש משהו מנחם בלראות שאת לא לבד.את עשויה גם ליצור קשר חברי משמעותי עם אדם שלא תצטרכי להסביר את עצמך.בהצלחה לך. מדהים כמה אנשים בודדים ואומללים קיימים מסביבנו,איפה הם ביום יום?האם הם משחקים פשוט את המשחק כדי לשרוד ויוצאים לאור רק באתר? העולם היה מקום הרבה יותר ידידותי לנו אם כל התחושות של כול אלו שכותבים כאן היו באות לידי ביטוי גם בעולם המציאותי.

אנשים שלא חוו מחשבות הרסניות באמת קשה להם להבין שהכוונה היא אמיתית אבל הפחד ויצר ההשרדות מונע מאיתנו מלממש את המחשבות בו ברגע. אכן לנתק גם עם הבודדים את הקשר ולהגיע למצב שאין אדם שאכפת לו ממך יביא אותך לרצות עוד יותר לממש את הרצון למות. כי אם לאף אחד לא אכפת ממך את קיימת ולא קיימת, פיזית את כמובן קיימת אבל באותה מידה את יכולה לא להיות קיימת, אין הבדל. זאת הרגשה מאוד לא נעימה שמגבירה את כוחן של אותן מחשבות הרסניות. זה שאת מרגישה שאת יכולה לשתף שני אנשים במחשבות האובדניות מראה שאת יכולה לסמוך על אותם שני אנשים, את רוצה שיעזרו לך עם אותן תקופות שהמחשבות תוקפות וצריך להחזיק במשהו. פשוט תנסי לזכור שהם לא יכולה להבין ולהריגש מה שאת כן, ותתני לאמירות כאלה לחלוף בלי לשקוע בך ובלי להכניס אותך לכעס. וכמו שיוני321 אמר הפחד למוות. הפחד מכאב, הכישלון לא להצליח ולישהאר בחיים, יצר ההשרדות. כשאתה על סף המוות אתה רוצה לחיות אתה רוצה להיות אדם אחר.

היי לך,שלחתי לך הודעה כבר לפני כמה ימים.אולי לא ראית אותה?עניתי לך על השאלה ששאלת אותי. עונה עכשיו על השאלה מה מחזיק אותי בחיים כי ניראה שהתשובות שאת מחפשת לשאלה,חשובות לך באמת,זאת לא סתם שאלה פילוסופית מבחינתך. אז היו כמה פעמים בשנים האחרונות שממש רציתי לסיים עם זה כבר אבל הדאגה לבני הבכור שישאר ממש לבד ואדפוק לו את החיים הלא קלים שלו,מנעה ממני.וכשמצבו השתפר מה שמנע ממני זה בפרוש פחד.לא היה בי האומץ לקפוץ לים סוער מגשר.האפשרות היחידה שעלתה בדעתי זה כדורים ואלכוהול אבל שמעתי מפרמדיקית שברוב המקרים זה לא עובד.ומזה אני באמת הכי פוחדת.ופתאום כשהזמן עובר ולא מימשת,לפעמים הדברים משתפרים פתאום ואז הרעיון נזנח לזמן מסוים.