היי אנטוני, שיקום הוא תהליך ארוך מאוד, עם עליות וירידות, ולפעמים השיפור בתפקוד מיום ליום או מטיפול לטיפול הוא מזערי. אתה מתאר שיפור משמעותי- חזרת ללכת למרות הפציעה הקשה. זה אומר שאתה מתמיד בטיפולים ומשקיע מאמצים. לרוב בתחילת השיקום יש שיפור מהיר יותר מאשר בהמשך, ואחר כך התהליך איטי יותר. זה יכול להיות מאוד מתסכל- להשקיע המון מאמץ ולראות שינויים קטנים. כתבת שאתה סובל מכאב, וזה הופך את השיקום להרבה יותר מורכב. האם במסגרת מרפאת הכאב אתה נפגש עם פסיכולוג? כאב עובד בצורה מאוד ייחודית במוח שלנו- המשמעות שאנחנו מייחסים לכאב יכולה להגביר או להפחית את תחושת הכאב, וטיפול יכול לעזור בכך. בינתיים אני מציעה שתנסה לבדוק מתי במהלך היום אתה מרגיש יותר כאב ומתי אתה מרגיש פחות כאב, וכשאתה מרגיש פחות כאבים צא מהמיטה ונסה לעשות דברים בהתאם ליכולת שלך (להכין כוס קפה, לקרוא סיפור לילד, לענות למיילים וכו'). כלומר, לנסות לנהל את הכאב ולא לתת לו לנהל אותך כל הזמן. בהצלחה

הי שוב ותודה על התגובה. שכחתי להוסיף שאני מאובחן כפוסט טראומה ואמנזיה פוסט טראומטית, החששות שלי מאוד גדולות. הכאב שולט בי ולא אני בו, שום משכך כאבים כבר לא עוזר, במסגרת השיקום שאני עובר יש לי פסיכולוגית שמלווה אותי, נפגשתי עם לא מעט אנשי מקצוע מרגע התאונה. אך אני אדם שלא כלכך מאמין בשיחות ופסיכולוגים, זה לא שיש לי משהו נגד או חוויה רעה, פשוט במהלך התקופה לא ראיתי שום הטבה במצבי הנפשי למרות מפגשים מרובים עם עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אני מרגיש תקוע מאוד, בגוף של נכה - כי זה מה שאני היום. המגבלות הם רבות ואני לרוב "נופל אל הכאב" ונותן לו לנצח.. קשה לי מאוד.

היי, עברת חווייה מטלטלת. מחיים של בחור צעיר, אב צעיר, שחי חיי שגרה "נזרקת" לחיים עם פציעה, עם כאב ועם "פצע" נפשי. מצב שלא תיארת לעצמך שאפשרי. האם אתה חושב בלי הרף על מה שהיה ועל התקווה לחזור למצב שלפני התאונה? האם אתה משקיע המון מאמץ בשיקום הפיזי כדי להגיע לשיפור הכי גדול שאפשר, ובינתיים שם את ההתמודדות הרגשית בעדיפות נמוכה יותר? כמו שבפיזיותרפיה בלי מאמצים מצדך המצב לא ישתפר, גם אם יהיה לרשותך הציוד המתקדם ביותר, כך גם בהתמודדות הרגשית. האם קיבלת טיפול ממוקד בהפרעה הפוסט-טראומטית? מציעה לחזור אל הפסיכיאטר והפסיכולוג במרפאה ולשתף אותם בתחושה שלך שמה שנעשה עד עכשיו לא הביא לתוצאות הרצויות כדי ש"תחשבו מסלול מחדש".

הי, כמובן שמעל הכל אני רוצה לחזור לחיי שיגרה ואני רושם זאת עם דמעות בעיניים, הסבל היום יומי שכמעט ולא מאפשר לי לעשות כלום רק מדכא אותי יותר, אני בטוח אומר בפגישה הקרובה את הדברים האילו, אבקש לשבת עם כל הנוגעים בדבר על מנת למצוא פיתרון נפשי וגם פיזי , הכאב שלא חולף. קשה לי מאוד ואני לבד רוב הזמן, בהתחלה היו מבקרים אותי הרבה אבל עם הזמן נשכחתי ואיש לא מגיע, מה שגם מדכא אותי ברוב הזמן שאני לבד. תודה על התגובות שלך, זה קצת מעודד אותי שבאמת יש דרך לפתרון, נכון לא יקרה ביום אחד - אבל ישנו פיתרון. אני באמת מקווה לראות שיפור במצב הכללי, לאו דווקא בנפשי, לפני הפציעה הייתי "כל יכול" , אוהב ללכת, לרוץ, לעזור לאחרים גם כשאני לא יכול - אבל עוזר, עושה כל דבר והיום....אני בקושי לשירותים מצליח ללכת...

היי אנטוני, לצד הקושי יש לך גם רצון לצאת מזה ולמצוא פתרון. זה מעיד על חוזק. חושבת שזה מעולה שתגיד הכל בפגישה וגם מסכימה איתך שהבדידות לא עוזרת. לגבי הבדידות- אנשים מגיעים לבקר לאחר פציעה ולאט לאט חוזרים לשיגרה. גם הדיכאון והתסכול לפעמים מרחיקים אנשים. אם זה מתאים לך נסה לשתף אנשים קרובים במה שאתה מרגיש, כשמציעים עזרה אל תסרב, כשמציעים להיפגש תשתף פעולה כשאתה יכול. אתה עדיין מי שהיית לפני הפציעה. באישיות, ביכולות. הגוף נפצע והנפש במשבר, אבל בפנים נשאר אותו אדם. מורן

הי ותודה! אני באמת מקווה לטוב מכל הסיוט הזה שאני עובר, אני באמת רוצה לחזור להיות אותו אנטוני שהייתי לפני הפציעה, אני מרגיש מפנים שמשהו שם השתנה בי, וזה מציק לי מאוד - אני מוטרד תמיד, עצבני או חסר שקט, קשה לי עם כל הדברים שאני עובר ביום יום, ולפעמים אני מצטער גם שהמצב הוא כזה ולא מתתי בתאונה, כי אני כבר מרגיש שאין לי כוח, לא פיזי ולא נפשי להמשיך את המצב הזה ואת כל מה שאני עובר. אני מפחד לבקש עזרה או להשתמש בעזרה של אחרים..

מנסיוני האישי והמקצועי , הגוף שחווה טראומה "רושם" לעצמו את התגובה שלו לארוע, הניתוק הפתאומי מהקרקע, והזמן שלקח לך להתאושש ולהבין המה קרה, זה הזמן שהיה נתק בין הגוף למח מבחינת יכולת תגובה. ויש מצב לאתחל את הגוף. ולהזכיר לו את הדרכים מחדש. ואז גם יש פחות ניתוקים..ועם הזמן אדם לומד..ללכת מחדש . במקרים של התערביוית כירוגיות וכדורים זה יהיה קשה יותר .כי הגוף מטושטש :)