היי יעל, את מתארת שעברת ממצב שבו את ספורטאית מצליחה למצב שבו את מזניחה את עצמך, לא יוצאת מהבית ולא מצליחה להנות משום דבר. מצד אחד את רוצה חברים שיתקרבו, ידאגו ויתמכו, ומצד שני כשמגיעים חברים המפגש איתם מכביד עלייך. האם הפרישה מספורט הייתה קשה עבורך? האם קרה משהו משמעותי בחיים שלך שגרם לשינוי הזה? כתבת גם שהלכת לטיפול בשיחות וזה לא עזר. כל הכבוד שבתוך כל הקושי את מנסה למצוא דרכים להתאושש. אל תתייאשי! נסי למצוא איש מקצוע שיתאים לך. האם פנית גם לרופא?

יעל יקרה. לפעמים אנשים לא יודעים להגיב למצב של דיכאון. דיכאון זו מחלה קשה ושקופה - אין משהו פיזי חיצוני ולכן קשה לתפוס את עוצמת הכבלים הפנימיים. יחד עם זאת יקרה אני לא חושבת שהחברים הם הדבר החשוב היותר כרגע אלא איך את תופסת את הדיכאון שלך ומה את מוכנה לעשות בכדי לרפא אותו. מה דעתך ?