יקירה, bmi הוא רק מדד אחד, שלא תמיד אינו תקין בהפרעות אכילה. יכולה להגיד לך שחלק נכבד מהמטופלות שלי נמצאו במשקל תקין לפי המדד הזה, עם סמפטומים מאד סוערים. ולגבי ההתמסכנות, ללכת לקבל עזרה אינה שוות ערך להתמסכנות בכלל. זה הכרה בבעיה, הכרה בכך שאין יכולת להתמודד איתה בכוחות עצמך ולקיחת אחריות. בעיני ההולכים לטיפול הם גיבורים :)

הליכה לטיפול נראית לי ענין אמיץ לגמרי... פירוט תסמינים ו'לשכנע' כמה אני מסכנה..... זה תציד מרתיע אותי... אם 'מאמינים' מיד אז ניחא.... אבל אם ההתרשמות הראשונית של בעל המקצוע קלה מידי אני מרגישה דפוקה 'להתעקש'....

אשתף אתכם- התחיל דימום אחה"צ, בסוףףףףף נכנעתי והלכתי למיון... בינתיים יש דופק.... וההמוגלובין עלה בערך בשבועיים מ7.2 ל8.2.... עד כאן העדכונים....

בהריון השני שלי סבלתי מאוד מההפרעה ,בית חולים, כאבי בטן כתמים, בסוף לידה בזירוז עם עובר קטן (שבוע 37), החלטתי שלא אתן לזה לקרות שוב זה לא שווה את זה, רוצה הריון תקין ורגוע . ועכשיו גיליתי שאני בהריון שוב שכ"כ רציתי הפסקתי לחלוטין את הבולמוסים וההקאות, ופשוט תענוג!!! ממש לא אחזור להקאות!!! אוכלת עוגה עם קפה...קורה שחורגת קצת, אח"כ קצת קשה לי עם המחשבה מה אכלתי אך מחזקת את עצמי עם מחשבות חיוביות...ומשתדלת להעסיק את עצמי בדברים אחרים ע"מ לא לחשוב יותר מידי.. מחזיקה לך אצבעות ומקווה שהכל בסדר... בסוף תצאי מזה...! אבל חשוב ללכת לטיפול דיאטני לפחות

בתחילת השנה-בחוהמ סוכות-גיליתי בהתרגשות ובציפיה שאני בהריון. בתקופה הזו הצלחתי להתעלות יחסית בקלות ובעיקר בכיף ובתחושת מטרה ומשמעות מעל הקולות של ההפרעה. מאד רציתי הריון, בשלב הזה, וכל ביס וביס ידעתי שזה 'בשבילו', גם אם לא תמיד זה היה לי קל, אך לפחות לא התחרטתי על מה שכן אכלתי. זה נגמר מהר. לצערנו העמוק. כמה חודשים אח"כ לא לקחתי את המניעה, במודעות אבל לדעתי לא מספיק עם הכנה. חששתי לצפות. ואז הגיע ההריון הזה. הוא לא תפס אותי מספיק טוב... עד שבאחת השיחות הפסיכותרפיסטית ניסתה לנער אותי.. אמרה שאולי כדאי להפסיק )היא דתיה לגמרי. לא נראה לי שהיא חשבה על זה ברצינות אלא בקטע של ניעור, למרות שזו לא דרכה( אחרי זמן מה התחילו הבלאגנים. לא היה אכפת לי. ההריון הזה היה קשה מידי עבורי, באחריות שהטיל עלי. בסוף גם זה נגמר. וידעתי שאולי זה טוב... למרות שזה הכריח אותי... ואולי בגלל.... מאד מאד שמחה בשבילך שאת מסוגלת להתאמץ, מסוגלת להתמלא בסיפוק מההצלחות!!!! ומאחלת לך שתצליחי להתמיד, ואולי ובעה זה יהיה המנוף שלך החוצה... בכא 10 חודשים זה פרק זמן מרשים!

זה קשה!!!! זה להלחם במשהו חזק "במפלצת"!!!! אבל המחשבה להריון תקין ובריא מנצחת את המפלצת הזו, חוץ מזה שזה ממש משבש את הבית, את הבעל הדואג ..הילדים...ובכלל אני עצמי מאסתי בעינויים האלה ששמן הקאות ובולמוסים!!!! כל פעם אמרתי לעצמי הפעם זו פעם אחרונה וזה החזיק בדיוק למס' שעות, הפחד להשמין עדיין חזק :( אבל הפעם מקווה שזה מאחורי ולנצח!!! כולנו נצא מזה בסוף!!!!

האחריות להריון תקין באמת יכולה לשמש טריגר איכותי לנצח את ההפרעה הקשה והשתלטנית הזו!!!!! מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה, ושההישגים ילכו איתך הלאה!

תאמת מגיע לך שכואב לך מהצירים את לא אוכלת בשבילך את אוכלת בשביל עצמות ובשר למשהו שמתישהו יהיה בן אדם אם את לא רוצה ילד תעשי הפלה או שתתני לו גוף בריא

מסכימה אבל צריך להבין שאת בהיריון אתה כבר לא חשובה את לא כלום אין מחלות אין כלום צריך לטרוף את האוכל בשביל הילד ואז לתת למפלצת להשפיע אליך אחר כך אחרי הלידה בחודשים האלא הילד הוא קדוש ורוצים ישל שמן כי זה הכי הכי בריא

אני קצת המומה מה נכתב כאן קודם כל אמא בריאה בנפש ובגוף! צריך להכיל את התחושות האלו ויש כאלו שההפרעה שלהם חזקה מאוד והתמודדות קשה מאוד! אי אפשר לדעת כאן מה כל אחת קיבלה מהחיים להגיע למצב הזה וזה לא פייר לשפוט או להגיד מגיל לך אני עברתי חוויות קשות מאוד בהריון האחרון ופלא נס הילד בסדר גמור למרות ההפרעה ובחרדות שקרו אי אפשר להשתעבד להריון ולומר היא פחות חשובה מתמודדת יקרה תהי חזקה!!! ו תנסי להקל על עצמך ולקוות שיהיה בסדר

האמת שלא ברור לי מה עושה בפורום הזה מי שלא חווה את ה'מפלצת' השתלטנית הזו-כפי שקראתן לזה ככ נכון... ואולי זה בכלל הורה דאוג שלא מצליח להבין עד כמה המחשבות והתפיסות האלה פשוט משתלטות על מערכת ההפעלה של הרצון? בכל מקרה, כנראה פספסתן את התגובה בה רשמתי שבסביבות שבוע שמונה התרחשה הפלה טבעית. וכ ראה שבמקרה הזה זה מה קהיה טוב לכולנו... כי באמת היה חי קשה. הצלחתי בד"כ לגלות אחריות אך היה לזה מחיר רגשי לא קל.