הי.. מבינה אותך. האוכל הפך להיות בריחה מהרגשות שלך.. אז או שזה מתבטא בלא לאכול או שזה לאכול הרבה. העיקר לא להתמודד עם מה שאת מרגישה. כשכתבת על חדר הכושר , חשבתי שלמרות הקושי והרצון הזה לרדת כמה שיותר ( שזה בא מהמקום של המחלה) היה גם היגיון שהבנת שאת לא רוצה להתעלף.. ואני לא חושבת שעשית את זה רק בגלל מה יחשבו, גם לא רצית להרגיש שוב רע.. ידעת שאם יקרה לך משהו את שוב תחזרי לתיהום הזה של ההרגשה הפיזית הרעה.. ואת צודקת זה באמת קשה. שמצד אחד את מתה מפחד להשמין ומצד שני את כבר מבינה שגם הצד השני הוא מאוד לא נעים( בלשון המעטה) והרסני.. ואני מציעה שכן תשתפי את הפסיכולוג אם את מרגישה שאת בוטחת בו ואם לא לא שווה לעבור לטיפול אחר שיותר יכיל אותך? ובנוסף לי מאוד עזר לכתוב.. לא רק כתיבה חופשית ביומן, מה שעשו שאני הייתי מאושפזת נתנו לנו למלא יומן אכילה ומעבר למה שאת כותבת שאת אוכלת את כותבת את הרגשות שלך באותו רגע וזה כן מעלה את המודעות ועוזר לך להבין מה גרם לך לאכול או לאכול באותו רגע.. יהיה בסדר בסוף, אני מאמינה שיש לך את הכוחות לעבור ולצאת מהחלה הזאת:heart:

אז יש דברים אחרים שעוזרים לך? נסי להיות יותר אמפתית כלפי עצמך.. זה בסדר למעוד העיקר שאת קמה ומנסה שוב ושוב נסי לראות את ההישגים הקטנים, הצלחת באותו יום בלי בולמוס, הצלחת לאכול יותר מסודר, דברים כאלה קטנים שהם מאוד גדולים.. אפילו תרשמי את זה כדי לראות את המאמצים שאת עושה ופחות להתמקד בנפילות ובלרדת על עצמך..

היי מאותגרת איזונים יקרה!! הוויב שאני מקבלת ממך הוא שאת באמת מחפשת את האיזון. האיזון בין השמנה להרזיה האיזון בין בולמוס לאכילה נורמטיבית כולנו מחפשים איזון - השאלה היא מי מאזן אותך? מה מאזן אותך?

יקירה, יודעת שכבר כתבתי לך, אבל קוראת את הסבל שלך ומוצאת לנכון לכתוב לך שוב: טיפול תרופתי יכול לפעמים מאד לעזור ולהקל בהתמודדות. הוא אינו פותר בעיות, אבל יכול לעזור לטיפול שלך להיות יותר יעיל עבורך וגם להקל על ההתמודדות היומיומית הכל כך מייסרת שלך. את מדברת על איזונים ונשמע לי כאילו חסר הפן התרופתי שיכול להוביל לשם. לכי לפגישה עם פסיכיאטר, אין לך מה להפסיד, תשמעי מה הוא מציע, אולי תסכימי?

וואו לא פשוט בכלל ומעייף מאוד אני גם מאמינה שהטיפול התרופתי עוזר לי טיפה להיות יותר ברוגע כשאני לוקחת אינשור על כדור הרגעה זה מרגיש לי עולם אחר ובכלל יותר פנויה לשמוע מאחלת לך הרבה כוחות ושולחת לך חיזוק גדול

כתבת ככ הרבה נקודות שאני מתחברת! גם אני כרגע בתקופה קשה של אכילה מופרעת וחסרת שליטה מפסח, שמנה בצורה חסרת פרופורציות, לא מתחברת לספורט ומחכה לרגע שארגיש מספיק רע כדי לצום. ולצום. ולצום. לא חזרתי לפסיכותרפיה מהחג. בכוונה. מה שרציתי בעיקר להתייחס בדברייך- מרגישה על בשרי שבתקופות קשות ומתסכלות יש הרדשה שאף אחד מסביב-כולל אנשי המקצוע שאנו משלמים להם-לא מסוגל להכיל אותנו. לאחר התבוננות לאחור בפעמים רבות שכאלה אני יכולה לעודד אותך שבד"כ זו השלכה של חוסר ההכלה הפנימי שלנו. אם ההרגשה הכללית שלך בפגישות בזמנים פחות גרועים טובה ומוכלת, אולי תנסי לומר לעצמך שזו את.. לא הם.... חיבוק! !!

נכון מאד, אבל צריך לזכור שהם אמנם אנשי מקצוע אך לא מלאכים ולא קוסמים... בפרט אם וכאשר כן אכפת להם מאד אבל רק הדיכאון שלנו גורם לנו לחשוב שלא אכפת להם, ומטשטש לנו את הכוונןת הטובות.. הייתי במצבים מאד מאד מאד קשים, הפסיכותרפיסטית יצרה קשר ולא הסכמתי להיפגש או לקבוע שיחה. היא נאנחה ואמרה שא'א לעזור בכח... וזה ככה. . צריך להיות כלי כדי לקבל עזרה..

יקרה, מסכימה עם מה שנכתב לך. את צריכה להושיט יד כדי לקבל עזרה. את צריכה לשתף פעולה ולאכול ולהיעזר.. ולא לוותר. כדי שהם יוציאו אותך מזה, הם צריכים אותך.. שאת תעזרי גם לעצמך.:heart:

ולפעמים.. צר לי לומר... אבל לפעמים הנפש לא כלי לקבל עזרה עדיין. או שהיא זקוקה להפוגה. צריך להכיר בזה ולאפשר לה, אבל גם להכיר בכך שמטפל אינו קוסם. וזה לא החלק שלו )לא דואג לי, נמאס לו...) כי אם החלק שלי. וגם הגל הזה יעבור בע"ה.

טוב שאת כותבת כאן.. אולי זה עוזר קצת לתחושת הלבד האיומה הזו.. שמחה לשמוע שאת 3 ימים בטו, ומאחלת לך שימשיכו ויתרחבו! ,

מאותגרת. מה את אומרת בעצם? שכל הקונספט של אנשי מקצוע זה שטויות והכל רק בראש שלנו? זה מבהיל אותי לחשוב ככה. לקח לי זמן עד שפגשתי עם פסיכולוגית. והיא המליצה לי לכתוב חוויות שאני עובר. זה לא שווה כלום?

אנשי מקצוע זה חובה אנורקסיה /בולמיה זה.תוצאה לא העניין קשה לי להאמין שהרבה רצו להיות דוגמניות כי אז גם לזה יש מינימום משקל הצוות מלמד אותי את החיים אחרת וזה מדהים אבל קשה